קשה לי מהבחינה הזאת..
אני פשוט לא יודעת איך לעצור את עצמי, מנסה למצוא משהו שיחזיק אותי בחיים שייתן לי את הכוח. אני אוכלת וזה מדכא אותי, ואני הולכת כמו זומבי כל היום לא מתאמצת, מתבאסת מכל דבר שקורה, הולכת להתקלח בשעת ת"ש ומפחדת להסתכלת למטה, על הבטן על רגליים מה נהיה מהם, מפחדת כי אין את מי להאשים.
יש כל כך הרבה מאמץ פיזי שם ואני לא מנצלת את זה, אני ממשיכה לעשות את מה שאסור, את ההדברים שמזיקים לי אני מרגישה רע ואני ממשיכה לעשות את זה.
כמה תיכננתי לפני מה אני אוכל, איך שאני ארזה בצבא.. וכאילו שלא תיכננתי בכלל.
אני ניגעלת מעצמי, חולשת אופי שכזאת. איך הגעתי להיות מי שאני? לא מתבלטת, מתכנסת בתוך עצמי עם כל השוקולד והלחם מהפריסה והריבות והלחמניות ביום חמישי
דייי אני לא יכולה, כבר קרה שהסתכלתי על הנשק שלי ועל המחסנית וידעתי שהכל יכול להיגמר רק אם אני ממש ארצה, זה הגיע למקומות כל כך רחוקים ועמוקים שממש מחקתי את כל האופי שלי את מה שהייתי ולא הבנתי מה אני עושה בכלל באוהל פריסה, לא התכוונתי להגיע לשם!! אני לא רוצה להיות במקום עם אוכל כזה לא רוצה את האוכל הזה אני לא רוצה לאכול לא רוצה לפני שהט"ש ניגמרת לאכול ואז בבוקר לקום עם כזאת כבדות בגוף, אני בקושי יכולה להתחיל את היום.
יותר קל לי להקיא שם, הכל יוצא יותר בקלות אבל אין זמן לזה ואני יודעת שאפשר לנצל את הזמן יותר טוב מאשר להקיא את מה שאסור היה להכניס בכלל. אני לא רוצה להכניס יותר רעל לבפנים אני לא רוצה בחיים יותר להרגיש כל כך נמוך ,כל כך רע.. אני לא ניצלתי את הזמן טוב, לא הרגשתי חזקה ואני כל כך מתחרטת על זה.
די ,הקורס עוד מעט ניגמר ואיתו גם האכילה המיותרת הזאת, השומן המגעיל הזה, הגוף הזה, החיים האלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
