אני לא יודעת

רק לאחרונה התחלתי לחשוב שבאמת משהו לא בסדר איתי. איך זה שאני לא יכולה לאכול כמו כל הבנות שם, פשוט לאכול ולהנות מזה, לאכול מה שבא לי ולא להרגיש את הבעירה הזאת בפנים לרוץ לשירותים ולהקיא הכל. הקאתי כמה פעמים בבסיס, פעם אחת שכחתי לנקות אחרי ונשארו סימנים על דפנות האסלה ואז במשמרת מישהי אומרת "וואי מישהי הקיאה באסלה ולא שטפה איזו מגעילה בטח בולמית" ואני  בתגובה"  איכס גועל נפש, מי זאת יכולה להיות?". עצוב אני יודעת.

חידוש נוסף: ניפרדתי משימי. אחרי 4 שנים של ביחד. אני מרגישה שאני לאט לאט ניסגרת בפני אנשים, מתקפלת בפנים. איבדתי את העניין הזה להכיר מישהו רק בשביל שיידעו שאני עם מישהו חדש. אני לא מחפשת יותר. 

אני חושבת שאני בן אדם שלא מכבד את הפרטיות של אחרים. לאח שלי גם יש רגשות ואם הוא כותב משהו שאני די בטוחה שהוא לא מעוניין לפרסם, אין לי זכות לקרוא את זה גם אם מצאתי את זה במקרה. אז הוא אוהב מישהי, אז יש לו משפט שהוא לא סיפר עליו לאף אחד ואולי הוא יילך לכלא ויהיה לו קצת דפוק והוא ישתחרר מהצבא טיפה יותר מאוחר.. אם הוא לא רוצה שאחרים יידעו אני לא צריכה לדעת מזה.. אני מרגישה ממש רע עם עצמי, לא הייתי צריכה להמשיך לקרוא, פשוט להניח את הפנקס ולסגור את המגירה. איזו מן אחות אני?!?!?!?  יש כל כך הרבה דברים שכתבתי ואני לא רוצה שאף אחד יידע מהם, אז למה אני עושה בדיוק ההפך?

אני מאוכזבת מעצמי.

אני שוקלת לוותר  לעצמי, לוותר על כל הניסיונות שלי כאילו להיות נורמלית ולאכול "רק" קצת ואז בסתר לבלוס כאילו אין מחר ולהקיא אחר כך. אני צריכה לוותר על החצי שעה הזאת בצהריים שנותנים לי כדי שאני יאכל צהריים ורק אז אעלה למשמרת, באמת שלא איכפת לי מהחצי שעה נוספת על התצפית. זה רק יעשה טוב לבנות בעמדה שלי.. חצי שעה לפני הזמן זה באמת תענוג.

מעניין מה יקרה בסוף.

אז להית'