חלום יעקב

באופי של היום המיוחד הזה יש כמה דברים שזה מעלה עבורי. אני בפולין בסיור הייתי מצלם המון ומדבר עם שני חברים כמוני על מוזיקה כדי שלא יהיה עצוב. היום אני מנסה להפנים לקח שגם עלה מאוד בחיים במצור ובמצוק של הגטו והמחנות.

האופן בו אנו מקבלים אנשים. טעון כמו שזה נשמע, כולל באופן מובנה סלקציות (סליחה על השימוש במילה) בין חלשים וחזקים, פסימים ואופטימים, מכוערים ויפים. כך גם אנו עושים בחיי היומיום בבוחרנו לא להתידד עם אחת כי היא "סתם לא מושכת". בבוחרנו לא להגיד שלום לקרוב משפחה "כי הוא חמוץ ולא מתקשר", ולא להזמין חבר למסיבה "כי בטח יש לו הרבה מה לעשות עם עצמו". תוך הבריחה מהתמודדות כנה עם החיים, יש בריחה למחוזות אפלים שבהם יש סלקציה. אולי תחרות יופי, אולי תוכנית ריאליטי והזפזופ בין ערוצי שלט ובין תחנות כך גם עם אנשים, בחיפושינו אחרי החברה ה"גבוהה".

האם לא כדאי לנפץ את בועות הנהנתנות שעה שיש אנשים ללא משכורת ודמי שכירות? האם לא קורה לנו שאנו חיים טוב מידי בשם הקפיטליזם? כמו שהיה ברחוב חלודנה בורשה לפני שישים שנה* ?

ועכשיו אחרי שדיברתי (כתבתי) על השיתוף החברתי נשאר רק לקיים ולעשות. הלוואי.

* מדריך ביד ושם דיבר על מסעדה-בועתית שהיתה ברחוב הזה

עוד משהו על הרוע המושלם