חלום יעקב

"לפתע הוא הבין מה הוא עושה כאן בדירה הזו. בבניין האמריקאי הזה שכאילו מקיים
מטרה ציונית ומוציא אנשים מארצות הברית שיגורו בארץ.  רק אתמול הוא חסם את האתרים הלא-יפים במחשבו וירד בשלוש לפנות בוקר ובידו קוד החסימה כתוב בטוש על חתיכת פלסטיק שגזר מקופסאת עוגיות.
הוא חיפש מאחורי הבניין סדק להחביא את השלל המאיים עד שמצא את מבוקשו
ארון חשמל קטן שבינו לקיר יש סדקון. הוא חשב לעצמו לא זו הדרך, זה לא מה שיעזור. מה שצריך זה ההשתדלות של הדייטים. הוא חזר לחדרו בטוח מתמיד בדממת הלילה סגר את הדלת וניסה לשקוע בקריאה. נשמעה המולה מהדירות של האמריקאים משהו נשבר כנראה סמוך לדלת הכניסה לבניין ורעשי צחוק וקריאות באמריקאית. הוא ירד למטה וראה שברי זכוכית מול דלת הכניסה והקלף עם קוד החסימה מוטל ביניהם. הוא עלה לחדרו ואמר זהו הבניין מוקף מצלמות. אולי גם חדרי? מה פשר החולשה המוזרה הזו שתקפה אותי מתחילת סמסטר א של שנה ב', האם זה רעשי האהבה של מישהי שנהנית מהחופשה הזו בארץ הקודש? הוא ראה את השעה והתפלל שעינו תעצם והוא ישלים את שעות השינה. אז שמע את המואזין מהמסגד של בית חנינה. כבר ארבע. ואז שקט ושוב הגניחות של האמריקאית הזו. האם הם לקחו אותו בשבי? השותפים האמריקאים וגם הישראלים שהם עולים ותיקים יותר. אולי אני מבודד מהרקע שלי, למי פונים? למה מלחיצים אותי להיות עם סמרטפון? והפצפוצים בראש מהאנטנה הסלולרית שעל גג הבניין שמקרינה לכל עבר. מה יהיה עם המקום הזה? הוא בהה ממושכות במפלצות הנדלן ממול שממש לא שייכות לסגנון הזה של
הקטמונים וכל הדירות החשוכות האלה שרק בפסח ובסוכות מתמלאות. אכן המקום הזה מקום קשה ואניגמתי. גם הבית שנמצא שעה מערבה נכבש על ידי תרבות זרה ורחוקה. הלילה כבר לא אישן. וכן. כן רודפים אותי."

מוקדש לחבר שלא קיים באמת

שלומית התגברה על כל התלבטות. גם אם היה קשה ליצור קשר מתמיד עם

ההורים, היא הייתה מתקשרת ובמקום הרגשה לא נעימה היא הייתה מקבלת אחר הצהרים נינוח שכולם ביחד והכל בסדר.

שלומית זכרה את זה תמיד. גם כשקול פנימי אמר "לך לך"(או אולי לכי כך) והיא חשבה שיש לה איזו אלטרנטיבה, גם שהיה קשה כמו בתקופה שעוד לא עבדה והיא ישבה אצלם בסופי שבוע היא לא הראתה את התייסרותה כדי לא להכאיב להוריה. הייתה שלווה בביתם והיא מצאה את אהבת חייה והרגישה חום ושייכות בכל מקום אליו הלכה, עשתה חיל בעבודתה ובעיקר היתה שלמה.

שלומית ידעה לכבד הורים. היא ידעה להפריד בין המחלוקת שלה עם הוריה

ולא לתת לויכוח להכנס פנימה וליצור איזו טינה שנתלית באי הסכמתה ובהבדלי גישות. גם בויכוחים מרים בשבת בצהרים היא הייתה מתווכחת אך בסוף היו שרים ביחד או גם משחקים ומרגישים משפחה למרות המחלוקת.

שלומית לא חיכתה למשהו רע שיקרה.מעבר להיותה בעלת דרך ארץ היא אהבה להרגיש חפה מפשע והיא טיפלה בדברים בערנות נכון ובזמן. למרות

זאת ואולי לכן בימים שהיה מקום לחשש היא כילכלה את לבה ונפשה באומרה שתמיד ידעה לעשות הכל ובזמן ושהיא הייתה בת למופת גם אם היו אפשרויות ליפול. כך היא הסירה כל צל של דאגה.

שלומית אהבה את החיים הודתה להורים עליהם הראתה את שמחת לבה

בכל מאורעות חייה וקיומה וכך גם היא כתבה את ספרה.