עולם חדש מופלא

אפתח בהבהרה.

בפוסט הקודם דיווחתי על הפריצה לאתר "הקול הגברי".

בתחילה כתבתי שסביר להניח שהיו אלה קבוצת פמיניסטיות שעשו זאת. לאור התגובות שקיבלתי, שוכנעתי שסביר להניח כי לא כך היה, ותיקנתי בהתאם בבוקר. קבלו נא את התנצלותי הכנה.

בזאת אני רואה את סיומה של פרשיה זו.

שוקי גלילי בבלוגו שידורי ניסיון טוען כי הוא מצא את הדרך איך לעשות שיהיו יותר נשים בפוליטיקה. וזוהי הדרך אותה הוא מציע:

"אז מה עושים? אם המטרה היא לראות יותר נשים בכנסת, אז הדרך היא לא להקים עוד מפלגת נשים וגם לא לצאת להפגנות. הדרך הנכונה היא להתפקד לאחת המפלגות הגדולות, ולעצב מחדש את הרשימה שלה.

כדי להכניס חצי תריסר מועמדות לרשימה לכנסת ה-18, לא צריך לגייס מאות אלפי מתנדבות.

אלפים בודדים יספיקו. בפריימריז ממוצעים בליכוד ובעבודה (ועד הבחירות הבאות גם בקדימה מן הסתם, אם תוסיף להתקיים), משתתפים כמה עשרות אלפי בוחרים. אריתמטיקה פשוטה תראה שבכל תסריט לא צריך יותר מאלפים בודדים של קולות כדי להכניס יותר ממועמד אחד (בשביל לחשב כמה בדיוק נצטרך להתעמק בשיטות הפריימריז השונות. אם יש מישהו שמבין בזה ורוצה לעשות את העבודה במקומי הוא מוזמן).

אז בנות, במקום לכעוס תתחילו לפעול. יש לכן קדנציה שלמה (אולי) כדי להתארגן, לבחור מפלגה, להחליט על מועמדות ולהכניס אותן לכנסת ה-18."

אז דבר ראשון שוקי – בכל מה שאתה אומר, אתה צודק.

אבל חשבת פעם שהבעיה היא לא רק בפוליטיקה, אלא בכל? למה אין כמעט פרופסוריות, או דוקטוריות, או מנהלות, או עורכות דין, או רופאות, וכן, גם פוליטיקאיות?

למה יש יחסית הרבה אחיות, מורות, גננות, ומטפלות?

קראתי את כל 22 התגובות לפוסט שלך, לגלות האם תהיה מי שתדע את הסיבה הנכונה.

לשמחתי הרבה, מצאתי.

נועה רז מגיבה כך (תגובה 19):

"הלוואי זה היה כל כך פשוט

כן, לכאורה נשים יכולות להתאגד, להתאחד, להכניס מועמדות לכל מפלגה

אבל מה, התאגדויות והתארגנויות זה משהו שקצת קשה לעשות כשאת חוזרת מהעבודה בחמש בערב למשמרת שניה עם הילדים

התיאוריה שלך נכונה וטובה, אבל אני חושבת שהיא עדיין לא ישימה בעולם הממוגדר של ימינו. וחבל"

נועה כל כך צודקת. כיצד ניתן לפתח קריירה ראשית, כשאת אמא במשרה מלאה? יש לך לדאוג לשלושה ילדים, ואת גם צריכה לדאוג לקריירה? אז שיהיה לאישה גם זמן להיות פעילה פוליטית???

לא פלא שנשים בוחרות במקצוע ההוראה. אמנם השכר עלוב, אך בתור משרה ללא שעות עבודה רבות (בניגוד למנהלת או כל מקצוע גברי מכניס כסף אחר), שעות העבודה הן נוחות, ולא רבות יחסית.

הרי נשים לא פחותות בכשרונן ויכולתן מהגברים במקצועות האלו, ובטח לא בפוליטיקה, ואולי הן אף עולות על הגברים בכישוריהן ויכולתן. באוניברסיטאות יש יותר נשים לתואר ראשון מגברים. בתואר שני המגמה הפוכה. משום שאין לאישה צורך אמיתי בתואר השני. הרי סביר שהיא לא עומדת לפתח קריירה.

אולי בזה נכשל המאבק הפמיניסטי. באם הגברים היו יכולים להישאר בבית, לטפל בילדים, ולא לצאת בקריירה ראשית, הנשים היו מחליפות אותם במקצועות הגבריים, משום שהיה מתפנה להן לזה זמן פנוי.

אבל האם הנשים מוכנות לכך? אני לא בטוח. במשפטי גירושין, כאשר מגיע הצורך להחליט אצל מי ישארו הילדים, כמעט תמיד השופטים בבתי משפט למשפחה פוסקים שהילדים ישארו אצל האמא. גם כאשר המסוגלות ההורית של ההורים שווה. מדוע? משום שזה מה שמקובל. זה מה שקורה בעולם הממוגדר של ימינו, כפי שנועה ציינה. האם שמענו אי פעם קול של ארגון נשים זה או אחר נגד זה? פה ושם יש קריאות כאלה, כמו של ארגון הורות שווה. אבל זה המיעוט.

כרגע, ה"הישג" של הנשים בשיוויון הוא שהן יכולות גם לפתח קריירה בתור אמא, וגם לפתח קריירה בעבודה. אני לא קורא לזה הישג. זהו לא שיוויון. זהו עול כפול ומכופל.

עד שהשיוויון בין גברים לנשים, לא יתבטא גם במשק הבית ובהורות, לא יהיה שיוויון אמיתי בין המינים. גם לא בפוליטיקה, וגם לא בשאר.