עולם חדש מופלא

מתוך הקוד האתי של צה"ל: "טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

כל נער בן שמונה עשרה צריך לתרום שלוש שנים למדינה, בשרותו הצבאי. אני הייתי נער (כמו רבים וטובים אחרים) שרצה להתגייס, ולהכי קרבי, והגעתי לחטיבת גבעתי. בהתחלה דווקא שמחתי, אבל לאט לאט הרגשתי איך אני נשבר. לא שבר ביד, ואפילו לא ברגל. שבר בנשמה.

בצבא ראיתי, שמעתי ועשיתי דברים שבסיוטים הגרועים ביותר שלי לא חלמתי שיתרחשו. מתוך שלוש שנות שרות, העברתי כמעט שנה בשטחים- בשמירות, סיורים, מארבים וכו'. רציתי לחלוק עמכם מעט ממחשבותי והרבה על מראה עיני.

בצבא אתה רואה בלב חברון ילד בן עשר, בן של מתנחלים יושבי העיר, עם שנאה בעיניו, יורק (כן, כן- יורק) על מכוניות של תושבים מקומיים. מה אכפת לו? שהרי החיילים שומרים עליו, ובבית הוא בטח לא יקבל על זה מכות...

חבר שלי מהפלוגה סיפר לי, עם אור בעיניים, איך הוא ירה מעמדה ממוגנת על הכביש המוביל לנצרים מטווח של חמישים מטרים על ילדים שזרקו אבנים על העמדה. האור בעיניים שלו לא היה בגלל שהוא היה בסכנת חיים, שהרי הילדים בקושי הצליחו להגיע לעמדה, אלא בגלל שהוא הצליח לפגוע לילד בדיוק בפיקה של הברך.

במקרה אחר חייל ירה על ילד מטווח של שלושים מטר בערך, הישר לראשו. כשהחייל נשאל על ידי המג"ד מדוע הוא עשה זאת (שהרי הירי היה בניגוד ברור להוראות פתיחה באש), החייל השיב שהוא רצה לראות אם הכדור יכול להרוג. החייל דווקא נשפט על המעשה: שבעים ימים בכלא צבאי, פלוס פרס: סילוק מהחטיבה.

כשהייתי בנצרים לא ראיתי הרבה בתים. אמרו לי שהיו פעם, אבל הם היו קרובים מדי לכביש, כך שאם נותרו בתים שקרובים לכביש הם היו מחוררים כמו גבינה שוויצרית. הבית שראיתי הכי מקרוב היה ביתה של משפחה פלסטינית, שאנחנו הקמנו עמדה על גגו. זה היה מחזה קצת אבסורדי לעלות עם בני המשפחה הפלסטינית למעלה, באותו גרם מדרגות.

שלוש שנות שרות צבאי, כך וכך ימים וכך וכך שעות, מתוכם שעות רבות במטווחים. על המושג טוהר הנשק לימדו אותנו במשך שעה אחת במשך כל השירות. כנראה זו הבעיה בצבא- מלמדים אותך לירות, אבל לא אומרים לך מתי ולאיזה צורך.