10/2006
מאהל המחאה – סיכום עשרת הימים הראשונים
אני מניח שלא רבים האנשים בעולם, ובטח לא בארץ שמחליטים להקים מאהל מחאה. רצה הגורל, ואני הייתי אחד מהם. מטרתו של המאהל הינה כפולה – יצירת לחץ ישיר על משרד הפנים, והמועצה הארצית לתכנון ובנייה לדחות את תכנית ספדי ולקדם את האלטרנטיבות הנכונות לבנייה בעיר, ובנוסף ליצור מרכז שליטה לכל הפעילות של מגמה ירוקה בנושא, בין אם דרך הלובי, ובין אם בהסברה, ובין אם בארגון הפגנות ופעולות ישירות נוספות.
ההחלטה להקים את המאהל והביצוע היו מהירים מאוד. ביום שני, 25 בספטמבר החלטנו על הקמת המאהל, ותוך יומיים, ברביעי בבוקר, הוא כבר היה מוכן. ההכרזה על המאהל באה בעיתוי מצויין – יום שלישי, בהפגנה מול ביתו של ראש הממשלה, ולאחריה בכנס "ימי תשובה" של הקואליציה לשימור הרי ירושלים. שני האירועים היו מצויינים, וזכו לסיקור תקשורתי רב.
כאמור, ביום רביעי יצאנו לדרכנו בשש בבוקר, כדי להקים את המאהל. אני וגלעד מור, פעיל נוסף, שלומד באוניברסיטה העברית. האוהל הוקם, השלטים הונפו ונתלו, וגם האריה, סמלה של ירושלים, אשר נקבר מתחת לבטון, הוצג במאהל. בערב כבר הגיע רם בלניקוב, מנכ"ל משרד הפנים, והתעניין על מה אנחנו עושים. דיברנו איתו מספר דקות, והוא ביקש חומר נוסף. לאחר מכן סמדר - ידידה טובה ופעילה נמרצת, החליטה לערוך את מסיבת יום הולדתה במאהל. מעולם לא עשיתי מסיבה במאהל מחאה, והיה בזה בחלט משהו שונה. לשמחתי הגיעו חברים רבים, ובאמת היה כיף.
למחרת חילקנו עלוני הסברה לכל עובדי משרד הפנים, מול דלת הכניסה למשרד. הדבר הטוב ביותר שמפגינים (מול כל גוף שהוא) יכולים לעשות, זה להוביל את המחאה פנימה, לתוך הגוף שנגדו אתה מפגין. כך שאם אנחנו לא יכולים להיכנס למשרד, אז לפחות כל עובדי המשרד ידעו למה אנחנו שמה, ועל מה אנחנו מוחים.
באותו הבוקר אף מסרנו מכתבים למנכ"ל המשרד ולשר – רוני בראון, בבקשה להיפגש עימו. לצערנו עדיין לא קיבלנו תשובה, ואחרי החג נבדוק את הנושא.
 גלעד מור, לפני מסירת המכתבים
ביום שישי החלטנו, שמשום שהמשרד לא עובד בשבת, ולא ביום כיפור, עדיף שנחזור אחרי יום כיפור, שהרי מי שאנחנו פונים אליו לא נמצא שם, וחבל לגמור לנו את האנרגיות כל כך מהר.
חזרנו ביום שלישי לפנות בוקר. רצינו שהמאהל יהיה מוכן כפי שפירקנו אותו כבר בשבע בבוקר, והצלחנו במשימה.
 האריה קבור מתחת לבטון
דבר מוזר שאתה מגלה כשאתה מקים מאהל מחאה, זה התנהגות הרשויות.
העירייה – לאחר שהייה בת יום אחד בלבד, החליטה לתת לנו דו"ח בטענה שהשלטים הינם לכלוך, דבר שלי היה מאוד מוזר, משום שירושלים היא עיר מאוד מלוכלכת. למה לא נותנים דו"חות למי שמלכלך את השכונה שלי למשל? כנראה העירייה מצאה דרך קלה לגרוף לקופתה 430 שקלים. על הדרך הם נתנו שני דו"חות באותו שבוע גם למאהל המילואימניקים, שהתגלו אגב, כשכנים נחמדים מאוד.
המשטרה – באה שלוש פעמים. בפעמיים הראשונות הם היו מאוד נחמדים, ובפעם השלישית לא כל כך. בלשון המעטה.
מאבטחים – דווקא מאבטחי משרד הפנים, ומשרד ראש הממשלה, התגלו כנחמדים מאוד, המאבטחים של משרד ראש הממשלה אמנם בדקו לנו ארוכות את התעודות, ובדקו כל דבר במאהל, אבל מבחינתי, כל עוד הם עושים זאת בנועם ובנחמדות, זה בסדר. כבר התוודעתי אל מאבטחים נחמדים הרבה פחות בחיי.
במהלך השבוע השני, לאחר יום כיפור, התרכזנו בעבודות הכנה לקראת הנוכחות שלנו במסיק הזיתים שיתקיים מחר (שני) בהר חרת, ארגון אנשים לפעילות שלנו בצעדת ירושלים, מחרתיים (שלישי), וכמובן, דיונים ארוכים לפעולות שונות אחר סוכות, והערכות להפגנת הענק ב- 17 באוקטובר בשמונה בבוקר מול המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שתתכנס לדון ולהכריע בנושא. בין לבין הסברנו לעוברים ושבים על הפעילות שלנו, גייסנו פעילים חדשים, ואף ביצענו פעולות חינוך לבני נוער במאהל ומקומות נוספים בירושלים.
ביום שישי קיפלנו את המאהל שוב. נחזור ביום ראשון, ה – 15 באוקטובר, בכוחות מחודשים. ועם הרבה מאוד פעילויות. מאמץ אחרון לפני הדיון המכריע. מי שמעוניין לעזור, להשתתף ולהשפיע בנושא ספדי, מוזמן לקרוא את המדריך לאקטיביסט, ואף לפנות אלי אישית.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
