אני מניח שכולכם מכירים בלוגים של פקצות (על מי אני עובד? כולם יודעים מה זה פקצה. אבל עדיין משעשע!), שמציינות באדיקות את מספר הכניסות. ולמי שלא מכיר, זה הולך ככה (בערך...):
100
200
300
400
500
600
700
800
900
1000
2000
גם אנחנו, הבלוגרים המבוגרים, שאמנם איננו פקצות, ולא מתיימרים להיות, סובלים מחרדות דומות.
אבי לן כותב היום ברשימות על חרדתו העמוקה ביותר של הבלוגר. טיעוניו אינם חדשים - הוא טוען כי אנו כותבים בשביל התשומת לב - בשביל הכניסות, בשביל התגובות. זה לא אני כותב - משמע אני קיים, אלא, אני נקרא, מגיבים אלי - משמע אני קיים, ואפילו אוהבים אותי.
לן פורס את כל ההצגות של הבלוגרים ברשימות - כותרות המשנה, ומציג כיצד הם מנסים למשוך כמה שיותר קוראים לבלוגים שלהם. הוא קורא לזה "פיתוי מקוון".
הוא גם מציין את הסיכון של הבלוגר על כל סוג של פוסט שהבלוגר כותב - תגובות זועמות, ירידה בפופולריות, אי הערכה עקב הפוסט.
לן מסיים ואומר שבעבר, אפילו ספר כמו זן ואומנות אחזקת האופנוע נדחה על ידי מו"לים 121 פעמים (!) לפני שמישהו הסכים להוציא את הספר, וכיום? הוא מציין שיש 66 מיליון מנויים ב - Myspace. קצת קשה שיבחינו בך בתחרות כזו...
שוב, אני לא חושב שיש שם תובנות חדשות, אבל הצגת הדברים היא ממש יפה, או כפי שהסתיים הפוסט - כנסו, כנסו!
נראה שגם אבי לן סובל מחרדות עמוקות, כמו כולנו בעצם.
http://www.notes.co.il/avi/23018.asp