עולם חדש מופלא

יום עצוב זה בשבילי. עצוב מאוד, אבל ידעתי שזה יגיע מתי שהוא. זה לא כל כך הפתיע.

המבוגרים מביננו, זוכרים את אמירתו של שמעון שבס, "הלכה המדינה", לאחר רצח רבין. היום הרגשתי הינה דומה, רק שהיום הלכה גם המפלגה.

מתי התחיל ליפול לי האסימון? בסוף חודש יוני השנה, לאחר הרג המשפחה ברצועת עזה, זהבה גלאון דרשה הקמת ועדת חקירה בין לאומית שתחקור בנושא. ברורה לי ההתנגדות (המוצדקת במקרה הזה) לחקירת המקרה בידי צה"ל. אבל לא ניתן להקים ועדת חקירה ישראלית למקרה? האם גלאון עד כדי כך לא מאמינה למוסדות המדינה, שהיא דורשת להעביר את ועדת החקירה לגורמים בין לאומיים? האם לא ידועה מה תהיה החלטתם???

ההבנה הסופית שהלכה המפלגה, החלה במלחמת לבנון השנייה. יש בנושא הזה שתי בעיות אקוטיות למפלגה:

א. אנרכיה מוחלטת בין חברי ומוסדות המפלגה - הצבעים שלנו (תנועה שאינני מבין מדוע קיימת, משום שיש לתנועה תנועת נוער, והקהילה הגאה לא צריכה תנועה נפרדת) עושה מה בראש שלה, והחליטה שהיא מתנגדת למלחמה. גם יעל דיין, שולמית אלוני, ומוסי רז חברו להפגנות השמאל הראדיקלי בישראל, ללא החלטת הסיעה וראש המפלגה להתנגד באופן גלוי למלחמה.

ביילין באירוח ב- Ynet. עד היום לא הזדהה

יעל דיין, בהפגנת גוש שלום, מפגינה בשמי, ולא שמה על המפלגה. צילום: עופר עמרם

ב. לאחר שכל אחד במפלגה עשה כראות עיניו, היום החליטה המפלגה להתנגד באופן גלוי למלחמה. מדוע? כאמרתה של זהבה גלאון אתמול, לפני ישיבת הקבינט: "אסור להיכנס קרקעית ללבנון מפני שהדבר יגבה מחיר דמים קשה וטילי הקטיושה ימשיכו ליפול על ישראל. נכשלנו במהלך הקרקעי עד עכשיו ואם נכנס ללבנון לא נוכל לצאת". ומה הפיתרון של גלאון ושל מרצ? מתוך החלטת הועד (20.7.06), סעיף 4:  קוראת לממשלה להוביל להפסקת אש מיידית והדדית בין ישראל ללבנון, תוך הענות לקריאת של ראש ממשלת לבנון, פואד סיניורא". גלאון אף מציעה הפסקת אש כפוייה. את עמדתי מדוע הפעולה הזו כה חשובה כבר ציינתי עוד בימים הראשונים של המלחמה, וקבלת עמדתו של סניורא, הינה מתכון בטוח לסיבוב נוסף עוד כמה שנים במקרה הטוב, והמשך האיום החיזבאלוני - סורי - אירני במקרה הרע.

תמונתה של גלאון, כפי שמופיעה לרוב ב- Ynet.

האם הכיתוב בערבית הינה טעות פרודיאנית?

עלי ממש נמאס כל הסיפור הזה. מרצ עוד מסוגלים לבצע משא ומתן עם אחמדינז'אד על כמות המשקל במזוודות, לפני שנעוף מכאן (כעצתו).

מובן מאליו שעדיפה דרך השלום מדרך המלחמה, אבל ניסיונותיה הפתתיים של מרצ, להיאחז בכל מה שהיא יכולה, בכדי לשים קץ למלחמה, בלי קשר למציאות הגיאופוליטית באזור, נראים לי מבישים. פעם דיברו על זה שמרצ ממריצה את רבין. היום מוחמד ברכה, מחדש את יוסי ביילין.

אוי זה ממש הזוי. כל החיים האלה הזויים לחלוטין.

לפני קצת יותר משבועיים, כתבתי על הפלאשבק שעשתה לי החטיפה בכרם שלום.

היום אני קם בבוקר, ושומע על חטיפת עוד שני חיילים בגבול הצפון.

אין ספק כי זהו שחר של יום חדש.

מה יקרה? איך יוצאים מהקדחת הזאת? כבר מדברים על גיוס מילואים.

אי אפשר להגיד שלא היינו בסרט הזה קודם. השאלות אותן שאלות, והחששות אותן חששות.

מלחמה נעימה שתהיה לכולנו.

או, איך שאומר מודי בר-און - תבלו!

טוב, זה פוסט ממש לא צפוי, וגם די מפתיע. מצד שני, גם די משמח. עד כמה שזה יכול לשמח.

גיליתי הרגע במקרה, כי בעלה של מירב, מעלה בבלוג החדש שהוא פתח בישרא-בלוג, רשימות שונות שהיא כתבה.

תסלחו לי, אבל אין לי ממש כוחות נפשיים לקרוא את זה עכשיו, ובטח שלא להתחיל לתאר את הבלוג, בטח אחרי אתמול בלילה, אחרי שקראתי שוב את כל תכתובות המיילים ביננו. קשה. פשוט תקראו את ההפנייה למעלה, ואת הבלוג המומלץ.

בכל מקרה, הנה פוסט הפתיחה:

"שמי, לצורך העניין, הוא ג. ("דוביבון", לכל המכירים את הנושא).
אני בן זוגה של מי שכונתה כאן רפונזל בזמן האחרון. שמה האמיתי הוא מירב, וכך היא תיקרא מעתה כאן.
הבלוג נפתח במטרה להפוך לנחלת הכלל מבחר מרשימותיה של מירב ז"ל. גם דברים שטרם פורסמו על-ידה.
איני מתכוון בשום פנים ואופן להמשיך איזשהו עימות שהיה למירב בחייה. כל העניינים הללו מתו ונקברו יחד עימה.
הבלוג אינו בלוג אישי שלי, ושום עניינים אישיים שלי לא יועלו כאן, אלא רק דברים שנכתבו על ידי מירב.
הדברים הבאים יהיו העניינים האישיים היחידים שיועלו כאן אי-פעם.

הכרתי את מירב באפריל 1994.
היא ראתה את תמונתי בנסיבות מסוימות באחד ממדורי עיתון "הארץ", התקשרה לעורך אותו מדור והשיגה באמתלת-שווא את מספר הטלפון שלי.
מאז עברו 12 שנים, אהבה, שני ילדים ועולם משותף שלם שכולו פרטי.

בשבת האחרונה התעוררה מירב בעשר בבוקר, נטלה מארנקי עשרים שקלים, הביטה בי ממושכות, אמרה "שלום", טפחה על ראשו של בן השנתיים, ויצאה החוצה.
בשעה אחת בצהרים התקשרה שוטרת, אמרה שמצאו את מירב ליד בניין בשדרות בן-גוריון בת"א וביקשה ממני להגיע לאיכילוב. לא רצתה למסור פרטים נוספים.
ברבע לשתיים זיהיתי במרתף של איכילוב את גופתה של מירב. מפרקתה שבורה ופניה שלוות.
שלשום נטלתי את בת הארבע לספסל בפאתי גן ציבורי, התיישבנו והסברתי לה שאנו עצובים מאוד כי אמא לא תחזור יותר הבייתה.
אחרי עשר דקות קמנו מהספסל והתחלנו לפסוע הבייתה. איש המוליך כלב ברצועה בא מולנו. בת הארבע נעצרה וליטפה את הכלב, שהגיב בעליצות בכשכוש זנב. היא גחנה ולחשה על אוזנו: "אתה יודע שאמא שלי מתה?". "

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=261609

מומלץ בחום. עד כמה שניתן.

הערת המערכת: ההמלצה על בלוג הווידאו אקטיביזם נדחה למחר.

כשהייתי ילד, קראו לה פעמונית. רפונזל זה השם המקורי, מגרמנית. האגדות האחים גרים:

רפונזל הייתה נסיכה יפייפיה, שנחטפה על ידי מרשעת, והוצבה גבוה ללא זכות מבקרים.

נסיך המאוהב בה ביקש ממנה לשלשל שערותיה הארוכות כדי שיוכל לטפס אליה, ולבקרה.

באחת הפעמים, הבטיח הנסיך שישחרר אותה למחרת. ברגע ששמעה על כך המרשעת, גזרה לרפונזל את השיער. המרשעת ניסתה להעלות את הנסיך בשערה הגזור של רפונזל, אך הנסיך גבר על המרשעת, והשניים הצליחו להמלט מן המגדל.

ככה זה באגדות. במציאות הלך לרפונזל קצת פחות טוב.

אתמול קראתי אצל חנן כהן על לכתה של רפוזל. מילה קצת מכובסת לתיאור התאבדות. פטיש חמש קילו נפל לי על הראש. אני לא ותיק בביצת הבלוגספירה, בסך הכל כמה חודשים של קריאה, וחודשיים של כתיבה. את רפונזל הכרתי מהימים הראשונים של הבלוג. קצת בתגובות, קצת במיילים.

כמובן שהייתי מודע למצבה הנפשי, ולסחרור שהיא עברה בחודש האחרון (עוד תיאור מכובס למשבר קשה).

אם להגיד את האמת, לא ידעתי אף אני עד כמה להאמין לה. לא הכרתי אותה טוב, לא נפגשנו מעולם, והיא אף נודעה בראייה מעוותת של המציאות לעיתים.

אם להמשיך ולומר את האמת, אף לא התעמקתי, יכולתי לבדוק בדיקה מאוד פשוטה, לפי כתובת הבלוג החדש שלה, מי היא, ואף למצוא אזכורים עליה ברשת. לא עשיתי זאת. קשה לקשר בין דמות וירטואלית לדמות מציאותית.

כמובן נשארות השאלות פתוחות. האם יכולנו במשהו לעזור לה? האם יכולנו למנוע את סופה המר? אם חבר או חברה שלכם היה פותח בשביתת רעב, מה הייתם עושים?

אולם לא האמנתי  שזה יגיע למצב הזה.

עצוב לי, כואב לי, רע לי.

מירב, נוחי על משכבך בשלום, לא נשכח אותך.