רבע שעה לפני. אני מחכה בציפייה ומעט חשש למה שעתיד לקרות. האמת שיותר נכון לומר שאני מחכה עם חשש ומעט ציפייה, בהתאם למצב. עוד מעט הפגישה הגדולה. זאת שחיכיתי לה כבר חודש: הפגישה עם זהבה. מה יקרה לנו עכשיו? לנו כגרעין ולי אישית כש"שית... רצות לי כל מיני שאלות בראש, אבל הדבר העיקרי שאני חושבת עליו, הדבר שהכי מטריד אותי זה הפגישה איתו. אחרי כל מה שנאמר, מה יש להגיד עכשיו? ובאיזה טונים צריך לדבר? להיות נחמדה? אבל זה לא יהיה טיפה צבוע מצידי? או אולי לומר את מה שאני באמת חושבת, ולהישמע כלבה... הדבר שבאותו הזמן גם ציפיתי לו וגם פחדתי ממנו יקרה עוד כמה דקות. מצד אחד אני כל כך רוצה לדעת מה יעלה בגורלי ומצד שני אני כל כך לא רוצה לפגוש אותו. בפגישה הקודמת איתו הוא העיר עלינו הערה, יותר דומה לעקיצה האמת, שבגלל נוצרה לנו בדיחה פרטית. השם שלנו ישתנה עכשיו משמו הנוכחי ל"גרעין היפו'- ילדי שמנת מפונקים" (48 אותיות סה"כ). ככה אנחנו מציגים את עצמנו לשאר הגרעינים, בליווי של צחוק שאומר "על מה לעזאזל הוא חשב כשהוא אמר את זה".
הגענו אבא, אמא ואני לאחת הכיתות במתנ"ס שבה נערכה הפגישה. רוברט מעשן סיגריה, כרגיל, והשאר עומדים ומדברים ליד הדלת. נכנסנו וסידרנו את המקום. שולחנות ליד הקירות והכיסאות במעגל. חבי שם 3 כיסאות בתחילת החדר, מופרדות משאר הכיסאות. "לא, אל תשים את זה ככה, זה אמור להיות מעגל, לא מורה ותלמידים..." אני אומרת לו. היי, יש לזה משמעות עמוקה.. סדר הישיבה מאוד משפיעה על מהלך השיחה, ולא- אני לא מדברת על פאנג שואי או דברים כאלה. עצם זה שהם יושבים מקדימה, זה 1- יוצר סוג של היררכיה בו הם בקודקוד, הם המורים ואנחנו בבסיס, אנחנו התלמידים. ו2- מנתק אותם מאיתנו ומחלק אותנו ל"הם" ו"אנחנו", כלומר- הם נגדנו ואנחנו נגדם. זה כל כך לא צריך להיות ככה. אומנם הם המדריכים ואנחנו החניכים (להבדיל ממורים- תלמידים), אבל כולנו בסירה האת ביחד. כשאנחנו יושבים במעגל, כולנו שווים. לכל אחד יש את ההזדמנות לומר את מה שעל הראש שלו ועל הלב בחופשיות.
זהבה והשאר הגיעו. את זהבה ראיתי, גם את אפרת המדריכה החברתית שלנו ראיתי. אוקיי, הנה איציק שאחראי על עינייני הצבא.. אבל איפה דורון? אני יודעת שחי ושגיא הרכזים לא יבואו כי הם לומדים היום... אבל דורון היה אמור להגיע. וואו אני כל כך שמחה שהוא לא בא. שאלות רבות שהשתוללו בראש שלי התנדפו בגלל חוסר הרלוונטיות שלהם. עכשיו כשאני חושבת על זה, יכול להיות שזה קשור למפגש בהפתעה שהיה בפסטיבל ירוחם? בילינו שם את הלילה, כל הגרעינים, ובבוקר היתה איזשהי פעילות של ציור במתחם שם. עזבתי את החברים שדיברתי איתם במתחם השינה שלנו, והתיישבתי עם שאר חברים במתחם השני. יושבים במעגל ומדברים ופתאום אני קולטת קול מוכר ממולי שאומר "אז מה..? גרעין היפו! מה שלומכם?". זה דורון. אני נכנסתי להלם קל. בטון הלא מבין שלי אני אומרת "שלום". עדן, סלביק ואני מחליפים מבטים המומים תוך כדי, לא מבינים איך זה נפל עלינו. "מה אתה עושה פה? זתומרת, מנתניה לפה.." אני שואלת בהיסוס. "שמעתי שאתם פה אז פיניתי את הלו"ז שלי בשביל לראות אתכם." הוא עונה בציניות. אני חושבת. ואז הוא המשיך הלאה לאנשים הבאים. אנחנו ממשיכים להחליף מבטים לא מבינים וסלביק אומר שגם ג'ודי הגיעה. "מה ג'ודי? איפה ג'ודי? היא פה? אני לא רואה אותה. זה לא טוב שהיא פה. למה הם פה? שיטט...! מה הם עושים פה בכלל?! שיט! אני רואה אותה.. טוב, אני ברחתי.. ביי!" וברחתי בניסיון להראות כאילו אני לא מנסה לברוח מהם. הגעתי למתחם שינה שהוא פשוט מעבר לכביש ויש בו תצפית לכיוון ג'ודי. עם העיניים אליה ולכל דבר שהיא עושה ומסתתרת מאחורי אנשים אחרים שיושבים איתי. "רואה ואינה נראית"- אפשר לקרוא לזה ככה... "אוקיי, בינתיים היא פשוט יושבת ומעשנת. היא קמה! היא קמה!" אני אומרת לסלביק שכבר הספיק להגיע. "היא באה לפה! לא... אל תבואי לפה..! כאילו שהיא באמת שומעת אותי. אוקיי , לא.. היא פשוט עמדה, והיא מוציאה את הטלפון." סלביק מקשיב לקריינות הלחוצה שלי. פתאום צלצול טלפון. "אוי.. הנה ג'ודי מתקשרת אליי." הוא אומר לי ועונה. לב דופק מהר, לחץ דם גבוה. "למה היא מתקשרת?!" אני שואלת ומביטה למעלה. "כן, נו אנחנו במתחם שינה. נו, זה שאחרי הכביש." סלביק אומר בטלפון כשתוך כדי אני לוחשת לו בלחץ "מה אתה עושה?! עכשיו היא תבוא לפה!" והוא צוחק מהפאניקה שלי ואומר "זה היה עדן." בינתיים אני שומעת את הצעקה של אורן (עוד ש"ש) שמגיע לכיוונו "לוטם!! שכחתם שם מישהו!!" ואני מנסה לעשות לו סימנים שיהיה בשקט כדי שג'ודי לא תדע שאנחנו שם. ואז עדן מגיע. כל הזמן אני עם העיניים לעבר ג'ודי לראות מה היא עושה. "היא קמה! היא קמה! גם דורון שם! הם מדברים! ג'ודי ודורון מדברים! על מה הם כבר יכולים לדבר?! הם בטח מדברים על כל הדברים הרעים שהם מתכננים לעשות לנו... הם רוצים לרצוח אותנו! הם כל כך נפגעו מהיום הורים שהם מחפשים נקמה! זה מה שהם עושים!" ועדן צוחק עליי ומנסה להרגיע אותי: "דיי להיות כזאת בלחץ..!"
אולי הארועים האלה והמשפט וחצי שהחלפנו עם דורון גרמו לו להבין שאנחנו לא רוצים להישאר שם ולכן אין אפילו טעם לנסות ללבן את העיניינים. אפשרי.
אנחנו מתיישבים במעגל וזהבה מתחילה. היא מדברת על הכוח שלנו בקבוצה, על הלכידות שלנו שכולם כבר שמו אליה לב, שלא קיימת אצל רוב הגרעינים ואפילו אצל גרעינים שמסיימים את השירות שלהם. על זה שלפעמים אנחנו לא מנצלים אותה בעימותים עם גורמים חיצוניים, ולכן מילה או שניים יכולים לגרום לאפקט הדומינו אצלנו.
ואפרת מפזרת מילים על הרצפה. "יאוש", "אופטימיות", "עצבנות", "תקווה", "גאווה", "פחד", "עצב", "דכדוך", "שנאה", "אהבה", "אחריות" ו"דאגה" היוו חלק קטן משלל המילים המונחות על הרצפה. "תבחרו מילה שמתארת את הרגש שלכם כרגע, גם ההורים, ואחד אחד יקח ויסביר. "יאוש" ו"אופטימיות" היו מילים מאוד נפוצות במהלך הפגישה, היו גם "גאווה" ו"געגוע", אבל כשהגיע תורי ניגשתי למילה שמתארת בדיוק את מה שקורה אצלי: "חרדה". (הסברתי מדוע ולמה, ומתי וכמה, אבל כל זה לפוסט הבא.) הפעילות נגמרת ואפרת כותבת על הלוח הלבן טבלה- "נתניה- כן / לא" בחצי אחד של בלוח ו"מקום אחר- כן / לא" בחצי השני. אנחנו זורקים סיבות לכן ולכן. "התרגלנו למקום", "יש לנו ניסיון ואפשרות להתחיל מההתחלה כמו שצריך", "שב"נ", "סיכויי הצלחה של 50-50" וכו'. ואז ההצבעה. "מי לא מוכן בשום אופן לחזור לשם?" שואלת זהבה ואני מרימה את היד בזריזות עוד לפני שסיימה לדבר. 5 לא מוכנים לחזור, 2 מתנדנדים ו1 רוצה להישאר.
"תראו, מה שהכי חשוב מבחינתי, זה הביטחון שלכם. כשאני שומעת מילים כמו 'חרדה' שמגיעות לא מההורים- אלא ממכם, אני יודעת שפה הגיע הזמן להתערב." זהבה מסכמת.
וואי! אני כל כך מתגעגעת..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
