לפני יומיים, הבלוגרית מירב כנר, "רפונזל", התאבדה.
כשפתחתי את הבלוג הזה לפני ארבעה חודשים, היא הייתה אחת המגיבות הראשונות אצלי. כשנכנסתי לבלוג שלה לא יכולתי להפסיק לקרוא: הוא היה מרתק, חושפני ועמוק. מיד קישרתי את הבלוג שלה אצלי.
כל יום הייתי נכנס כדי לראות אם הבלוג התעדכן. בשלב מסויים הקריאה הפכה יותר ויותר מתסכלת; כתיבתה שיקפה נפש מיוסרת שלא נחה לרגע ומצבי-רוח משתנים בצורה קיצונית. מירב הייתה חולת-נפש, ככה התעקשה להציג את עצמה ולא חיפשה את מכבסת המילים אלא להיפך: להציף את העניין לתודעה הציבורית, להפריך את הסטראטואיפים הקשורים בחולי-נפש.
בשלב מסויים כתבתי לה באימייל שלדעתי, עדיף לה לפרוש מהבלוגספירה ולהתרכז בטיפול בעצמה, חשבתי שזה לא בריא לאדם עם נפש כ"כ שברירית לחשוף את עצמו מול כ"כ הרבה אנשים, חלקם בעלי אצבע קלה על המקלדת ולב אטום.
כשמירב התחילה את המאבק נגד הפסיכולוג שהטריד אותה מינית לא אמרתי כלום. מצד אחד, האמנתי לה. מצד שני ידעתי שאין לה סיכוי לנצח, וגם אם כן - האנרגיות הנפשיות שזה ייקח ממנה יהיו גדולות מדי. רציתי שהיא פשוט תעזוב את זה ותמשיך הלאה.
ניסיתי לאתר את האימיילים שהחלפנו ביננו אבל את רובם מחקתי... אני מקווה שזה לא יכעיס אף-אחד שאני מפרסם אותם, הייתי רוצה לעזור להשלים את הפאזל.
אני לא מתלונן על זה שאת לא קוראת ולא מגיבה אצלי. אני עצמי לא הייתי קורא בבלוג שלי, הוא מסריח (ואני לא כותב את זה בשביל לסחוט טפיחה על השכם). פשוט הייתה פעם שהגבת אצלי תגובה שלא הייתה עניינית לפוסט עצמו אלא הייתה צריכה להישלח אלי כאימייל.
חבל שאת עוזבת את ישראבלוג כי אני כל יום נכנס כדי לראות אם כתבת משהו חדש. מצד שני, ואני יודע שלא תסכימי, אני חושב שהבלוג עשה לך יותר רע מאשר טוב. אני לא חושב שלבלוגים בישראבלוג יש יכולת לשנות דברים ולהעלות נושאים לתודעה, מדובר בספרה שמזינה את עצמה ולא גולשת החוצה - בלוגרים קוראים בלוגרים אחרים, וזהו.
אני קצת מרגיש לא בנוח לטלפן אליך, או לכל אדם אחר שקורא אצלי בבלוג, את בטוח מבינה כי חלק גדול מהבלוגרים הם כמוני בקטע הזה.
הוא לא מסריח, אבל הוא יכול להשתפר, פשוט אין לי כוח להסביר בכתב.
וגם שלי לא מסריח, אבל יכול להשתפר.
אין ספק שהוא עשה לי רע. וגם טוב.
היום אני ממש כותבת דברים סתומים, וגם כל הזמן דבר והיפוכו, וגם עייפה ממלהסביר את עצמי בכתב. בגלל זה רציתי טלפון. אבל אני לגמרי מבינה אותך.
אני כ"כ מותשת מכתיבה.
אני יודעת להשתמש במסנג'ר. אני פשוט לא מחוברת למסנג'ר כי הוא מתיש אותי.
הבלוג בכתובת
אין לי מושג אם אחזור בעוד שבועיים או בעוד חצי שנה.
יכול להיות שאתנתק לגמרי מישרא או שאשאר בישרא כמגיבה.
אני לא יודעת אם אני שמחה או בדיכאון, אם אני מתה מפחד מלהפוך לעצמאית או שאני גאה כי אין כמעט בלוגים עצמאיים של נשים.
בקיצור, אני לגמרי מבולבלת ממה שעשיתי. אני רק יודעת שאני מתה על בלוגינג, אבל שונאת את הבלוגוספירה.
בבלוג החדש תהיה לי אפשרות לחסום מגיבים. נשאלת השאלה: מה לדעתך עשה לי רע: המגיבים או הכתיבה?
הממממ... כמה מילים לגבי עצמי
לפעמים, אדם מסויים יכול לומר לי משהו מעצבן שישאר תקוע לי בראש כל היום. אני מאוד רגיש וקשה לי להתמודד עם חרא מאנשים. יש לי גם מצבי רוח משתנים. בגלל זה אני מתרחק מעימותים מאש, כל עוד הם לא הכרחיים
כשקראתי את הבלוג שלך קיבלתי את הרושם שאת אדם שנמצא במלחמה 24 שעות ביממה. יכולתי לתאר אותך שוכבת לילות במיטה, בוכה דמעות של זעם אל תוך הכרית ומקללת את כל האנשים שפגעו בך באותו יום.
עצה שלי...?
נסי פחות להתכנס אל תוך הסביבה הקרובה שלך. החברים הקרובים, האנשים שבאמת חשובים לך ומכירים אותך. כל האינטראקציה באינטרנט עושה לך יותר רע מאשר טוב (זה הרושם שלי, יכול להיות שאני טועה - אבל אני קורא אצלך בבלוג וזה המידע שיש לי)
כתבת לי פעם שאת רוצה להשפיע דרך הבלוג שלך
אז אני אכתוב לך משהו קצת מעצבן.
אני חושב שכשרינה מצליח מפליצה בשירותים, יש לזה יותר השפעה על התודעה הציבורית מאשר בלוגים באינטרנט (נכון להיום). אי אפשר לעשות שינויים דרך הבלוגוספרה כי היא בועה קטנה של אנשים שקוראים אחד את השני. היא לא מחלחלת החוצה.
בגדול אני חושב שאת צריכה לנוח :)
גם אני...
מקווה שלא כתבתי פה משהו שהכעיס אותך, וגם אם כן - אני אדם מכעיס מטבעי אז אל תקחי ללב
לא, לא הכעסת בכלל.
מעולם לא בכיתי אל תוך הכרית וקיללתי אחרים, אבל אני מאד פגיעה ובוכה המון, ויש לי התפרצויות זעם, ואח"כ אני שונאת את עצמי בגללן ומקללת את עצמי בגללן.
רק מעטי סגולה יכולים להיות רינה מצליח. השאלה היא איך השאר יכולים להשפיע, ועל אחת כמה וכמה איך אדם כמוני, שרמת התיפקוד שלו נמוכה ותקוע רוב הזמן בבית, יכול להשפיע.
אבל אתה צודק - אני חייבת לנוח. אם אתה אומר שגם אתה חייב לנוח, אני מאמינה לך, אם כי לא הבנתי למה. אתה לא חייב לענות לי, אם אתה לא רוצה. אני אבין אם תעדיף להשאיר את זה סתום.
אין שום סיבה לשנוא את עצמך בגלל התפרצויות זעם.
אבא שלי אדם מאוד כועס, צועק ועצבני כל היום. במידה מסויימת ירשתי את זה ממנו אבל אני מנסה להיות מודע לעצמי. כשאני כועס אני פשוט שותק ומתרחק כדי לחשוב, כדי שלא אומר דברים שאתחרט עליהם אח"כ.
מה שמזכיר לי, כתבת באחד הפוסטים האחרונים שלך שכולנו (הקוראים) היינו יכולים להיות במקום החארות בבסיס חיל האוויר שאנסו את הילדה. האינסטינקט הראשוני שלי היה לכתוב לך שאני מרחק שנות אור מהאנשים האלה ושאין לך זכות לבוא ולהטיל רפש בצורה כזאת בכל האנשים שקוראים בבלוג שלך אבל תוך כמה דקות נרגעתי והבנתי שלא באמת התכוונת לזה. אלא פשוט שנשרף לך פיוז, כמו שקורה להרבה אנשים אחרים.
אני כתבתי שאני חייב לנוח בגלל שהתחלתי תהליך של החלמה בזמן שטיילתי בהודו ולא סיימתי אותו. יש לי המון בעיות עם עצמי שאני רוצה לפתור, וקשה לי לעשות את זה פה. הסביבה בישראל מאוד לא מתאימה לי, אני לא מתאים לכל האגרסיביות פה.
את הכותבת הכי טובה בישראבלוג לדעתי. חשבת בינתיים להישאר עם טור שהוא פחות אישי ויותר דעתני בנושאים אקטואליים...?
ביי
מה שנורא זה שכן התכוונתי לזה!
אני באמת מאמינה שאנשים לא יכולים לדעת מראש איך הם היו מתנהגים בסיטואציה כזו. זה מה שנורא בעיני. אני בטוחה שגם הגברים בחיל האוויר, אם היית שואל אותם מראש, היו אומרים שהם לא היו מתנהגים כך.
יש סיבה לשנוא את עצמי על התפרצויות זעם, כי אני אומרת דברים שאני אח"כ מתחרטת עליהם, כמו בפוסט שלך על אירית. אני רוצה לחזור לקחת ליתיום, למרות שזה עושה לי כאבי ראש. אולי זה ייצב אותי קצת. אני רוצה גם לחזור לשלוש פעמים בשבוע בטיפול. אני מיואשת מעצמי.
אני לא יכולה לכתוב טור על אקטואליה, כי אני לא מבינה באקטואליה. אחד הדברים שאני רוצה לעשות בחופשה זה באמת לצאת קצת מהמיץ של עצמי ולהסתכל מסביב.
תודה שאתה חושב שאני הכותבת הכי טובה בישרא. אני לא יודעת מי הכי טוב לדעתי. אולי זה שתקוע בפיפטיז, שכותב בלוג הומוריסטי.
אני ממש לא חושבת שאני הכי טובה או אפילו טובה, ואני לא אומרת את זה מתוך צניעות.
החלטתי בבלוג החדש לשים מאחור את כל ענייני הוינינג אנד לוזינג. אז הכתובת תהיה בסוף:
כתובת המייל הזו לא תהיה בשימוש, אז אל תכתוב לי אליה יותר. כתוב לי לכתובת החדשה.
היום הסתובבתי טיפה בישרא ועשיתי מנוי לאנת'יאה ומייבודי לכתובת החדשה. יש אנשים שאני רוצה להמשיך לקרוא. אעשה גם עליך מנוי בקרוב. אבל לאט לאט. אני לא רוצה להיות נוכחת שם באותה אינטנסיביות שהייתי נוכחת בעבר.
כמו שאתה רואה, היום אין בי שום אמביוולנטיות. אני לגמרי בצד של הדיכאון והחרדה. אני מרגישה שמה שאני צריכה לעשות בחיים זה לימודים, אקטיביזם ובלוגינג, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה עם כל המגבלות הבריאותיות והאישיותיות שלי. עד עכשיו או שלא עשיתי את זה או שעשיתי את זה בצורה שהזיקה לי. אני צריכה למצוא דרך לעשות את זה נכון, ובשביל זה אני צריכה זמן לנוח, אני צריכה לחשוב הרבה, להתייעץ עם אנשים אחרים ולטפל טוב טוב בעצמי.
אני מצטערת שקראתי עד עכשיו רק שליש מהבלוג שלך. עכשיו קשה לי לשהות בישרא יותר מדי זמן.
ראיתי שכתבת בבלוג שאתה סובל מדכאונות. מזה התחלת להחלים בהודו או ממה?
הממ... את צריכה לתת יותר אמון בבני-אדם
בקשר לגברים בחיל-אוויר, אני לא יודע לפני כמה זמן שירתת בצבא, אם בכלל, אבל מדובר בחיילי מפקדה. לצערי, שירתתי בקרב חיילי מפקדה שנתיים וחצי בצבא, ומדובר במיץ של הזבל של כוח האדם בצה"ל. לא מדובר באוכלוסיה מייצגת.
באשר אלי - אני עומד מאחורי העמדות והאידיאולוגיה שלי. אני יכול לומר לך בוודאות שלא הייתי נוגע, בחיים, בילדה הזאת, גם אם הייתי מפוצץ בסמים. לא רק שלא הייתי נוגע, הייתי גם מעיף אותה משם קיבינימט ומדווח למשטרה הצבאית על המקום.
.אם היית מכירה אותי בחיי היומיום היית יודעת שיש כיסוי לדברים שאני אומר
לצורך העניין, כל גבר עומד בדילמה הזאת יומיום: תמיד הרי אפשר ללכת לזונה לא? זה הדבר הכי זמין שבעולם. אם באמת לא היה איכפת לי, הייתי הולך לפעמים.
את לא צריכה לעשות מנוי על הבלוג שלי, זה מיותר. אני כותב פוסט אחד ליום-יומיים, כנסי כשמשעמם לך. אני לא זקוק לפידבק, הבלוג לא נועד לבנות לי את האגו. מצד שני, אם יש לך משהו שאת רוצה לכתוב או להגיב, תכתבי - בלי לפחד לפגוע בי או משהו, אני לא לוקח ללב.
בקשר לדכאונות - לא חושב שזה משהו קליני. אפשר לומר שהפרספקטיבה שלי בחיים השתנתה בהודו, השתניתי מאוד כאדם. הבעיה היא שעכשיו כשאני בישראל, אני מרגיש נסיגה איטית.
ביי
יש בלוגר חזק מאוד, שמתעלל בנשים.
אני לא מסוגלת להמשיך לקרוא אותך, כי חברים שלו מופיעים בדפי התגובות שלך.
אני לא מסוגלת להמשיך עם הקטע הפמיניסטי, כי אחת החברות שלו הצטרפה לקבוצה הפמיניסטית, והיא דומיננטית.
המון אנשים, בעיקר גברים, יודעים עליו.
הוא אחד האנשים הכי נערצים בבלוגוספירה.
הנשים שהוא פגע בהן פוחדות לפתוח את הפה. אחת מהן עזבה מקום עבודה מרוב פחד.
הוא אומר דברים כמו: " אני אלמד אותך להעלות את סף הכאב שלך".
כרגע אני משותקת מפחד, ואני לא יודעת איך לפעול, ועל מי אפשר לסמוך, אם בכלל.
אני לא מבין את הקשר בין זה שאת קוראת אותי לבין זה שחברים שלו מגיבים אצלי.
אני חושב שאת לוקחת אנשים בבלוגוספרה יותר מדי ברצינות. זה קל לכתוב שטויות מאחורי מחשב.
קחי את זה באיזי, האינטרנט מאפשר לאנשים להוציא את החרא שבתוכם וזה נראה כאילו מדובר בפסיכופטים...
חפיף
כשאני קורא את ההתכתבויות האלה אני מבין שאם לא הייתי אגואיסט עלוב הייתי מטלפן למירב, קובע להיפגש איתה לכוס-קפה ואולי, רק אולי הייתי יכול להשפיע עליה איכשהו. אבל אני בשלי, עצלן, מרוכז בעצמי, לא קראתי את הכתובת על הקיר. הייתי עסוק מדי בעצמי, בבעיות היומיומיות העלובות שלי, לא היה לי כוח להתעסק עם חולת-נפש. זאת האמת, פשוט לא היה לי כוח לזה.
זה מי שאני כנראה.
אני לא כותב את זה כדי לצאת חובה ע"י הבעת רגשות אשם מזוייפים. הייתי צריך לעשות משהו, ולא עשיתי. אפילו לא ניסיתי, לא היה איכפת לי. רציתי לכתוב בבלוג המזויין שלי שטויות, רציתי שישמעו אותי ולא ניסיתי להקשיב לאף-אחד אחר. בשביל מה אני כותב פה את כל החרא הזה? למה לטרוח, אם ברגע הכי קריטי, הכי חשוב, אני לא עושה כלום? כאילו לא מדובר בבני-אדם אלא סתם באנשים שמריצים איתם דאחקות וסמיילים מפגרים בתגובות?
קבלו שקר עלוב במיוחד לקינוח (מתוך התגובות לעיל)
"אני קצת מרגיש לא בנוח לטלפן אליך, או לכל אדם אחר שקורא אצלי בבלוג, את בטוח מבינה כי חלק גדול מהבלוגרים הם כמוני בקטע הזה"
תרגום: "אם היית כוסית נורמלית בת 24 סביר להניח שהייתי מטלפן אליך בכיף, אבל אני בנאדם זבל שלא בזין שלו להתעסק עם חולי-נפש. "
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
observer
