מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן

עוד יומיים מבחן. אני יושב מול הדפים, מנסה להתרכז בקריאה ולא מצליח. התקרה נראית כמו אחרי קרב  ווטרלו של היתושים: עשרות עיסות  שחורות וקטנטנות, רגליים אפורות מבצבצות מתוכן, כאילו מפנות אצבע מאשימה לכיווני, רוצח המונים מתועב. אין בי שום חרטה: היתוש (או היתושה, למי שמאונן על חוברות של "טבע וארץ"), הינו ברייה מתועבת וחסרת-תועלת שמטרתה היחידה היא להדיר שינה מאנשים הגונים כמוני. דינו הוא מוות, ויפה שעה אחת קודם.

השמנתי. אני מביט למטה ורואה כרס שעירה וכעורה. את האשמה אני מפנה דווקא כלפי אמא, שקונה עוגות ממכרות שמפלרטטות איתי מהשיש בכל פעם שאני יורד למטבח כדי לבדוק מה שלום המלחיות. כשגרתי בת"א לא הכנסתי שום דבר מתוק אלי הביתה, אולי חבל שעזבתי.

מזג-האוויר בחוץ מושלם, אם לא היו לי מבחנים הייתי רוצה עכשיו לסוע לצפון עם חברים, להקים אוהל, לשתות בירה ולהריח את הפלוצים של עצמי.

ביום חמישי האחרון הייתי בארוחת-ערב של מכר מהאוניברסיטה. אני מניח שעצם ההזמנה הופכת אותנו לחברים. לראשונה אני מתיידד עם אדם בשנות ה-40, אחת כמה וכמה אדם דתי עם ילדים. לבחור נקרא ד', ויש לו את המשפחה הכי מיוחדת שפגשתי בזמן האחרון: הם דתיים-לייט שגרו בעבר תקופה ארוכה ביפן. בבית, הם מדברים ביניהם ביפנית. בשביל דביל כמוני שכבר שנתיים מנסה ללמוד איך לשאול: "את יודעת לעשות מסאג' טוב?" ביפנית - לראות ילדה בלונדינית בת 8 שמדברת שוטף זאת חוויה משפילה במיוחד. כל אדם שניסה ללמוד שפה וראה ילדים קטנים מדברים אותה בלי קושי מכיר את ההרגשה.

עזבון הספרים שרכשתי זרוק בצורה כיאוטית לחלוטין במרתף של הורי. מדובר אלפי ספרים שאין לי מושג, נכון לעכשיו, מה אני הולך לעשות איתם. בין ערמות הזבל הספרותי מצאתי גם כמה אוצרות: "עקרונות הסוציולוגיה" משנת 1885 במצב מעולה, ספרים של סארטר בצרפתית, אסופת סיפורים נבחרים ביידיש, קובץ שירים של יהודה הלוי, ספר האגדה בעריכת ביאליק ועוד... אני חסר-סבלנות להתחיל לעבוד על הספרים, אבל יש מבחנים, בלאט...

אולי אני אפתח חנות, ההתנגדות העיקרית לכך היא הבירוקרטיה ומערכת-המיסוי הישראלית המתועבת שחונקת עסקים קטנים כגון זה שהייתי רוצה להקים. היה יכול להיות נחמד, להיות בעלים של חנות ספרים: לשבת כל היום ולקרוא, להתעסק עם קהל משכיל ומנומס, לאתר ספרים נדירים שאוכל למכור באלפי-דולרים באינטרנט... מצד שני, עסק זה דבר כובל, אני עדיין רוצה לחזור להודו.

בעיה.

ב-30 לאוגוסט אגיש את העבודה האחרונה ואהיה אדם חופשי, עד תחילת הסמסטר הבא.

כרגיל, חי מתאריך-יעד אחד לשני...