מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן

חזרתי לשחק את "משחק השעון המעורר" בבקרים, קרי* : לכוון לפני השעה שעון מעורר ל-10 בבוקר, לקום, להוסיף רבע-שעה, לחזור לישון, לקום, להוסיף רבע-שעה וחוזר חלילה. כנראה שאני מדוכא שוב ומנסה למשוך את השינה כמה שיותר כדי להימנע מהעירות המייגעת.

אתמול בלילה היו לי כמה סיוטים ברצף. באחד מהם היה רכב שנהג בו תינוק שטני שהייתה מחוברת לו סיכה בסלוטיפ לאצבע המורה. התינוק שכב במושב האחורי, מה שאומר שהוא כנראה נהג בעזרת טלפתיה או משהו... בכל מקרה, אני לא זוכר מה קרה עם התינוק הזה, אבל הקטע עם הסיכה היה קצת פסיכודלי ומפחיד בעיני. תינוק מסריח...

בחלום נוסף אנשים רעים עם כלב פרצו אלינו הביתה. יצאתי מהמיטה, ירדתי במדרגות וחטפתי מהם מכות-רצח. כששכבתי מדמם על הריצפה הם שיסו בי את הכלב ועלו למעלה. נלחמתי בכלב (שהיה גדול אחושרמוטה) וחיבקתי אותו בצורה כזאת שמנעה ממנו לנשוך אותי. זה דרש ממני את כל הכוח.

אמא ירדה למטה וצעקתי לה "טלפני למשטרה!!!". היא שאלה "מה קרה?" וצעקתי לה שתזמין את המשטרה. היא המשיכה לשאול כל הזמן "מה קרה?", ואני המשכתי לצעוק לה שתקרא למשטרה. הקול שלי נחלש בהדרגה עד שאיבדתי אותו והפכתי אילם. בשלב הזה גררתי את הכלב יחד איתי לסלון, לקחתי טוש ארטליין וכתבתי על דף הכותרת של העיתון: "צלצלי 100! עכשיו!". שוב פעם, היא שאלה "מה קרה?".

 ואז התעוררתי בתחושת חוסר-אונים מוחלטת.

היה גם חלום שבו אנשים רדפו אחרי (כרגיל). אני זוכר איש עם תלתלים שחורים, חורשה נוסח פרוייקט המכשפה מבלייר, בית מפואר עם דשא בחזית.

ופחד.

שלחתי ללקוח שני ספרים בדואר. הלקוח שלח בחזרה מזומן במעטפה בדואר רשום. קיבלתי את המעטפה קרועה, הכסף לא היה בפנים, 110 ש"ח. מישהו מעובדי הדואר גנב אותו. נתנו לי למלא טופס תלונה שבוודאי יתוייק באיזה קלסר נידח בסופו של דבר. אף אחד בדואר לא שם לב שהמעטפה קרועה, אפילו הפקיד בסניף עצמו לא הבחין בכך שהוא מגיש לי מעטפה קרועה ביד.

תקראו את הפוסט האחרון שכתבתי, לפני הפוסט הנוכחי. תרבות החפיף. בשביל מה אנשים משלמים 8 שקל על דואר רשום, אם לא בשביל שהדואר יגיע שלם ליעד? אי אפשר לסמוך על כלום היום. אני שוקל לאלף יונים. הן בטוח יותר חכמות מחצי מהחארות כאן.

אחרי המקרה המעצבן הזה חשבתי לכתוב פוסט מיזנטרופי נוסף שבו אתאר כמה שאני שונא את המדינה הזאת והאנשים העלובים ששורצים ומשריצים בה וכו' וכו' וכו'...

כשאני חושב על זה, אולי עדיף להשאיר את זה לבני ציפר. הוא כותב הרבה יותר טוב, ולכם בטח נמאס כבר ממזמן לשמוע אותי מקטר.

טלפון מעצבן שקיבלתי לפני יומיים:

"אה... כדאי שתלך להיבדק... זיבה..."

"זיבה?! כוס אמאק! זאת מחלה ממש מחורבנת!"

ערב במה בתיאטרון תמונע, פעם בחודש. היום בפעם הראשונה הלכתי. למי שלא מכיר, מדובר בערב הקראת שירים + קצת מוזיקה של יוצרים באתר "במה חדשה". בשורה התחתונה מדובר בעיקר במפגש חברתי של קהילה חצי-וירטואלית במסווה של אירוע תרבותי. אני בספק אם מישהו הקשיב, או התעניין במה שהלך על הבמה.

בסוף הלכנו לסאב-קוץ'-מילגה בדרום ת"א, שזאת מבחינתי תגלית השנה בתחום הקולינריה וזמן הפנאי. זהו המקום הכי לא תל-אביבי שנמצא בתל-אביב: אוכל ושתייה במחירים זולים, ספות בייתיות, מוזיקה איכותית, ספרים על המדפים, יוצאי הודו מהסוג הסימפטי בהמוניהם, גור כלבים מתחת לשולחן.

ביום ראשון אחגוג יומהולדת 25. חשבתי לארגן איזה משהו לחבר'ה אצלי בבית, אבל מצד שני - לא בזין שלי לקרוע את התחת ולבזבז 500 שקל בשביל החולרות. אפרופו יומהולדת, עוד מעט נגמר לי הפרו ואאלץ לשלם לחבוט 50 ש"ח נוספים. מישהו רוצה להפתיע אותי במתנה...?

בלוגרים - אני רוצה לפגוש אתכם. איך אני עושה את זה? יש הצעות? קיימת איזו דרך לרכז את כולכם במקום אחד?

תגיבו אם כן.

* "קרי" - מילה שנגדים וקצינים בצה"ל שתקועים בדרגת רב-סרן 20 שנה אוהבים מאוד להשתמש בה