מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן

כבר חודש וחצי שאני מטפס על הקירות. סובל משיעמום שהופך לדיכאון, שמוביל לחוסר-מעש, נדודי-שינה, שנאה-עצמית, כעס, בולמוסים של אכילה, ריבים מיותרים עם אמא והרבה שעות מול המחשב.

"יש לך נסיון?" שואלים אותי בכל מקום שאני מחפש בו עבודה. קיימת רק שאלה אחת שאני שונא יותר מהשאלה הזאת והיא "מה נשמע?" (אני שונא לשקר, ובכל זאת תמיד עונה "בסדר"). פאק! למה שיהיה לי נסיון בעבודה כלשהי אם אף-אחד לא נותן לי צ'אנס?

מילא, מה מצפה לי? החודש קיבלתי את ה"משכורת" על שני אירועי הקייטרינג שעבדתי בהם. במקום 500 ש"ח קיבלתי 200 ש"ח, לא הייתי מופתע, כי אני כבר רגיל. מאז שהתחלתי לעבוד בגיל 16, ברוב תלושי-המשכורת שלי היו "טעויות" שכאלה.

אחרי שגנבו לי שני זוגות, נכנסתי לפני כמה חודשים לחנות אופניים, וכמו האנטי-תזה לאדם עשיר שמחפש סחורה איכותית ביקשתי באסרטיביות: "תן לי את האופניים הכי זולות והכי מכוערות שיש לך בחנות. העיקר שיסעו". הגעתי למסקנה שכדי שלא יגנבו לי גם את הזוג הזה, אני צריך שיהיה מכוער ועלוב במידה כזאת שתגרום גם לבזוי שבגנבי תל-אביב לעבור לאייטים הבא.

המוכר אירגן לי זוג חלוד שכנראה שכב אצלו במחסן משנות ה-80: אני כמעט בטוח שהייתה מודבקת אליו מדבקה דהוייה של  "כולנו אוהבים את סמנתה פוקס" (מישהו כאן זוכר את  המדבקות שהיו מודבקות על הגביעים של "דני" כמו מדבקות של "הרובוטריקים", ו"פומיקי"?) ואפילו היה לו פעמון חמוד כמו אלו שהיו פעם...

בכל מקרה, האופניים היו קשורות מחוץ לדירה של אחי ברמת-אביב מאז שסיימתי את הסמסטר האחרון והצטברה עליהן כמות מחרידה של לשלשת יונים. בהתחלה חשבתי לנקות את זה אבל אז הבנתי שהחרא הופך את האופניים באופן-סופי ללא ראויות לגניבה, בהנחה שגם לגנבים יש סטנדרטים.

ביומיים האחרונים דיוושתי ברחבי רמת-אביב על אופניים חלודות עם קקי של יונים וחשבתי לעצמי כמה שמתאים לברייה שכמוני לנייד את עצמה בצורה שכזאת.

אתמול הוזמנתי למסיבת אייטיז מועדון בשם "לילה" ברחוב בן-יהודה. עדיין לא החלטתי אם לתאר את ההרגשה שלי כ"הלם תרבות" או כ"חוויה אנתרפולוגית". הז'אנר שנקרא "אייטיז" בישראל הוא לדעתי דיסק אחד של 200 שירים גרועים משנות ה-80 שממזמן היו צריכים להיקבר, כמו "Big in Japan" ועוד שירים של להקות גרועות עם להיט אחד ותספורות מחרידות. תוך 10 דקות בזבזתי 50 שקל על אלכוהול ונסעתי הבייתה.

מחר אנסה, שוב, לקום מוקדם, בלי לחזור לישון. זה קשה לצאת מהמיטה בידיעה שהולך לעבור עלי עוד יום מחורבן.