מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן

אתמול המתנתי ב"מדיקל סנטר" בהרצליה כמה שעות כדי שאבא שלי ייצא מחדר הניתוח.

אבא עבד 30 שנה בתור מכונאי-ראשי על אוניות משא של "צים". כשאני כותב "מכונאי ראשי" אל תדמיינו מוסכניק שמתקן מנועים, דיר באלק! לאבא יש תואר מהנדס והתפקיד שלו על האונייה מקביל מבחינת השכר והתנאים לזה של הרב-חובל. בכל מקרה, בתור וורקוהוליק כבד, אבא תמיד עבד עם הכפופים אליו בכל העבודות הפיזיות האפשריות בבטן האונייה, והעבודה הקשה נתנה בסופו של דבר את אותותיה על חוליות 4 ו-5 בעמוד השידרה שלו.

בחודש האחרון אבא כמעט ולא יכל לזוז וכל היום נאנח מכאבים. החוליות לחצו על העצבים והיה צורך לקבע אותן. אם היינו תלויים ברפואה הציבורית, היינו נאלצים לחכות חצי-שנה לפחות עד שהיו קובעים לו תור לניתוח. אבל היות והתמזל מזלנו ואנחנו מגרדים מלמטה את העשירון העליון, יכולנו להרשות לעצמנו את ההוצאה הכספית.

כשהוציאו את אבא לחדר ההתאוששות הוא היה לבן כמו סיד וקצת מסטול מההרדמה. על הבטן שכבה לה "כליה" שזה כלי שבד"כ משמש לחיטוי מכשירים כמו פינצטה, אבל גם מחלטרים איתו בתור שקית-הקאה. זה גרם לי להיזכר בפעם שבה התעוררתי מהרדמה מלאה בביה"ח (שיותר ראוי לקרוא לו "משחטה") "הילל-יפה" בחדרה והקאתי את כל הפיצה שאכלתי חצי-שעה לפני משחק הכדורגל שבו בחור בשם עידן שבר לי את יד-שמאל בשני מקומות וגם פרק לי את המפרק ב-4 ס"מ.

אחרי שחזרתי מביקור-החולים, הסתננתי לחתונה של רוסים ליד "מרכז-הקונגרסים" (ידידה כפתה עלי להיכנס) ואח"כ נסעתי לסוג של מפגש חברתי של צעירים משועממים בחוף הסטודנטים שיודעים לארגן ירידה לים כמו שאני יודע לארגן מסיבות קוקטייל. כנראה שאני משועמם מספיק כדי ללכת היום לכל מקום שמזמינים אותי.

פגשתי היום נציגה מובהקת של ה"שאנטי-פיפל", סוג של אנשים שמאמינים שבסוף הכל מסתדר ולכן במקום להכיר בבעיות ובמכשולים שיש בחיים הם פשוט מתעלמים מהם בעזרת בעזרת חיוך ועיניים בורקות. אותה אישה, חטפה לפני חודש מכה בפרק-היד. היד מאוד כאבה אבל גברת שאנטי אמרה לעצמה "יהיה בסדר" ומאז היד ממשיכה להתנפח והגברת האופטימית סובלת מכאבים שמשאירים אותה ערה בלילות. כששאלתי אותה למה היא פשוט לא הולכת לרופא אז היא אמרה לי שאין לה מושג אם היא מבוטחת בכלל, ולאן צריך ללכת, ושאין לה כרטיס ושפשוט אין לה כוח...

"השאנטי-פיפל" - או שאתה איתם או שאתה סתם "Party Wracker" מלחיץ שתמיד מעכיר את האווירה. אני זוכר את אנשי השאנטי מאחרים את הטיסה מניו-דלהי ומפסידים כמה מאות דולרים ("למה אתה לחוץ לצאת עכשיו? הטיסות ממילא תמיד מאחרות...") ונוסעים מסטולים על אופנוע בגואה כי זה נורא קוסם להיות חסר-אחריות כשאתה נמצא רחוק מהבית. ל"שאנטי-פיפל" תמיד יש תשובה לכל שאלה (סטייל תורת החיים של מלך-באדולינה או הבולשיט להמונים מבית מדרשו של אושו הסוטה) ואין להם ספקות והירהורים בנוגע לשום דבר. שאלות כמו "אולי עדיף שמישהו אחר ינהג?" או "האוטובוס האחרון מפלורנטין עוזב אז אולי כדאי שנצא?" תמיד ייתקלו במעין מבט מתריס ומזלזל שלמעשה מתייג אותך בתור אדם מעפן שלא יודע לקחת את החיים באיזי.

ה"שאנטי-פיפל";  אם אתה כבר איתם, כדאי שתהיה שיכור או מסטול כדי לא לחטוף את הג'אנענה.

לא הייתי מודה בזה בשום מקום אחר, אבל עצם העובדה שפרט לחמישה אנשים, אף-אחד לא טילפן לומר "מזל-טוב" וגם אף-אחד לא נתן מתנה, עושה לי רע. אני נזכר בכל האנשים שדווקא קטן טרחתי ביומהולדת שלהם. אני גם נזכר בכל הפעמים שעבר דרכי ספר ומיד הספר הועבר לחבר שחשבתי שיתאים לו. אז נכון שאני לא מייחס לימי-הולדת חשיבות, אבל זאת עדיין אינדיקציה טובה לגבי המקום שבו אתה נמצא מבחינת אנשים אחרים. והמקום שלי ממש רע.

אני לא מאשים פה אף-אחד אלא את עצמי. כנראה שאני אדם מחורבן שגורם לאנשים אחרים להישאר אדישים כלפיו. זאת מסוג המחשבות שעוברות במוחם של הרבה אנשים אבל לא מקבלות ביטוי מפחד שיפורשו (ובצדק) כרחמים עצמיים. אז אולי רחמיים עצמיים זאת מילה קצת קשה, אבל עדיין אני מרגיש די חרא בקשר לזה ומנסה להבין איך הגעתי למצב כזה...

הייתי רוצה לכתוב עליכם: ההוא שמאושפז בבית-משוגעים, ההיא שכמעט ונתנה לי זיבה, ההוא שמכחכח לפני השינה, ההיא שמורידה את החזייה ואומרת "אופס", ההיא שמילאה לי את המיטה בחול-ים ורשמה פתק, ההוא שהבטן כואבת לו.

אבל אני לא יכול כי אתם קוראים פה, והבלוג לא אנונימי בשיט. יש לפחות חמישה אנשים באוניברסיטת ת"א שיודעים לקשר אותי לבלוג ואין לי מושג לגביהם. אפילו מישהו מעיתון "תזה" קורא פה, קיבינימט. יש מגיבה אנונימית שמדי פעם כותבת לי שורה מעצבנת תחת השם "ללא-שם" וגם יש לי חשד מאוד גדול שקטעים מהבלוג מגיעים לאנשים שלא הייתי רוצה שיגיעו אליהם.

יכול להיות שבימים הקרובים תצטרכו להגיש בקשה כדי לקרוא כאן. מקווה שלא תהיו עצלנים מדי בשביל זה.

מזל-טוב ל-Swifty. לכו תגידי לו, אולי המזדיין יחליט לכתוב משהו.