מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן

בלוג אישי חייב להיות אנונימי לחלוטין. כל סדק קטן שנפער במעטפת האנונימיות גורמת לכותב להשמיט פרטים, מחשבות ומעשים מהסיפורים שהוא מביא בפניכם. קחו לדוגמא את הפוסט האמיץ של ספוטניק. גם לי יש גילויים אישיים שחורגים בקילומטרים מגבולות הפוליטיקלי-קורקט, אבל איך אני אמור לכתוב כאלה דברים כשעשרה אנשים שמכירים אותי אישית קוראים פה? ומה לגבי שתי בחורות ששכבתי איתן ובמקרה גם מבקרות לעיתים בבלוג? ומה לגבי סיפורים אישיים במיוחד שלא ניתן לספר בשום מקרה אלא תחת שמיכה עבה של פסבדון? הכל מושמט, הכל הולך לאיבוד. הבלוג כבר לא יכול לשמש כאמצעי תרפיוטי לקתרזיס והכתיבה בו הופכת ליותר מתסכלת מאשר מזככת.

פגשתי אנשים שקוראים פה והתחושה היא של חוסר-אונים, כאילו האדם מולי מחזיק את כל הקלפים ואני נשאר בחושך. תקראו לי פרנואיד אבל אני מאמין שיש גם אנשים שאף יעשו שימוש ציני באותו קלף כנגדי. הבלוג ישאר, אבל בתור בלוג ולא בתור יומן אישי.

החיים שלי הם לא חלון ראווה חד-צדדי. את היומן אולי אכתוב במקום אחר.