ברביעי הגעתי לעבודה, ראיתי שבילגנו לי את התה שם. [גם שכחתי לציין שבשני עשיתי חשבון למיה דגן כמדומני, ואבאשלי התקשר כדי שיזרזו את עניין החזרת המשכורת, ועד שעשו זאת שוב טעו במחיר וחסר קרוב ל-300 שקל.]

אחד מהאחראים הוציא אותי ושאל אותי לגבי הבעיות במשכורת. ואמר שהוא שמע שאבאשלי צעק על מישהי שקשורה למקום. אמרתי לו שלי סיפרו שהוא לא עשה את הצעקות שם, וזה טופל יפה סך הכל.

"אז קיבלת את כל מה שהיית אמורה לקבל?"

"לא, חסרות לי עוד 10 שעות והפרשי הנסיעות."

"טוב, נסדר לך את זה בסוף החודש."

"בסדר."

"למה את עוזבת? צבא?"

"לא, אני מחפשת משהו אחר."

"אז מה את עושה כאן?"

"אמרו לי להודיע על התפטרות שבועיים מראש.. אז אני כאן..."

"את יכולה ללכת. תעבירו לה ת'תיק. שלום."

"ביי."

מגעילים. אני רציתי לסיים את זה בטוב, להביא להם משהו לחנות לפרידה.. טוב, כשהם יביאו לי את המשכורת המלאה שלי אני אחזיר את החולצות של המקום. אם ככה הם רוצים את זה, בבקשה.

 

שלחתי קורות חיים לצומת ספרים.

התחלתי לתרגם את הספר Interesting Times מיוזמתי.

ראיתי את 4 הפרקים החדשים של NCIS.

הסתפרתי.

קניתי לי פנס לספר.

בקיצור, לא רע לי. וטוב יותר שאני לא צריכה לסבול אותם. רק חבל שאתמול הלכתי לישון מאוחר וקמתי מוקדם.. אני ממש מתה..

 

בקרוב המשך של הציטוטיאדה ותור לרופאת שיניים.

 

שבת שלום~

^ציטוט מחדשות ערוץ 2 ששמעתי ביום שני.

 

אבל לפני כן.

 

בשבת, ציירתי ציור בצבעי אקריליק למתנה לאבא שלי, כי עוד לא ידעתי מה אני אקנה, ותכננתי לכתוב ברכה מאחור. הציור- http://i25.photobucket.com/albums/c70/CrypticCrystal/pics/07october007.jpg . בערב מעבר להליכה שעשיתי, התקשרו אלי מהעבודה ואמרו שאין שום דרך סידור אחרת, ואני אמרתי שהתור שלי ב-4 וחצי, אז הוא אמר שאגיע אחרי התור. כלומר, לעבוד 3 שעות. XD

 

אז.. ביום ראשון היה לי הרבה זמן בבוקר. שיפצתי ת'ציור, תליתי כביסה, אירגנתי דברים, אכלתי, ב-2 וחצי הלכתי לספרייה, העניינים טופלו והיא אמרה שהיא תכתוב לי המלצה מודפסת, ואח"כ בדקתי איזה ספרים של פראצ'ט יש בספרייה. מסתבר שלא הרבה. כל זה קרה עד 3 ורבע בערך. הלכתי לקניון, מצאתי מתנה לאבאשלי ["האוניברסיטה הקטנה", ספר חמוד.], קניתי לי קפה ארומה וישבתי קצת, חזרתי הביתה לשים ת'מתנה ויצאתי לתחנת האוטובוס. כשהגעתי לאזור העבודה, מעבר לפיצוץ ששמעתי ברחוב ליד, נכנסתי לחנות ניצת הדובדבן [המתחרה של זאת בה אני עובדת] וראיתי שהיא גדולה ונראית מסודרת יותר, ראיתי מה אני צריכה לעשות כדי להפקיד צ'ק, קניתי לי אשל ועשיתי לי ארוחת אחה"צ ורק מאוחר יותר נכנסתי לחנות. אני לא זוכרת אם זה היה ב-5 וחצי או 6.. נוטוב. התקינו לנו דווקא באותו יום מדפים על הקיר מאחורי הדלפק. נראה לי שהנגר התחיל איתי קצת. OO" אחרי שהוא הציע שאני אעבוד איתו וגם אמר שהוא צריך להגיד לי משהו אישי. [גם ככה הייתי צריכה לרוץ משם ב-9 ורבע כי חיכו לי בחוץ, ועמוס שיחרר אותי כי היה יותר מדי בלגן במשחק הזה שהם הלכו אליו.] אבל לאחרונה אני מדמיינת דברים, אולי אני טועה. [BTW, אני נוטה לא להענות להתחלות ראשוניות, גם כשאני מכירה את האנשים טוב, כי אני לרוב צריכה לעכל ולשקול את העניין. אני מתארת לי שזה קצת מרושע מצידי..] וקובי המפגר הזה אמר שאני וחן לא עושות מספיק ובגלל זה מחפשים עובדות נוספות [פחחח, הוא בטח לא שמע שהתפטרתי.]. 

 

אני חייבת לציין שיש עובדים שהם אנשים מאוד נחמדים, כמו עמוס, ואורלי דיי בסדר, וצ'ארלי משעשע עם המבטא הצרפתי החמוד שלו, וכמובן העובדי-שכר-מינימום כמו אלה [שכבר לא כ"כ עובדת עקב טיסה לחו"ל {;] ושרון, ומישהי חדשה ומבוגרת בשם שרון שעומדת לנהל את החנות שתיפתח בדיזינגוף. לא ציינתי אותם בדברים שאתגעגע אליהם בעבודה וזה נראה לי לא נכון עכשיו.

 

ביום שני, המומולדת לאבאשלי, יצא לי בפעם הראשונה לעבוד עם שרון החדשה, סידרנו תה על המדפים החדשים, התקשרו אלי מהספריה כדי להודיע שההמלצה מוכנה, היו כמה לקוחות נחמדים, [-העברתי דברים ודיברנו קצת- "סה"כ __ שקלים." "אע, אני גם צריך לשלם?" "שיט!" "כן שיט. XD"] ויצא לי לסדר הרבה יותר דברים כי היו מספיק אנשים בקופה [שהתקלקלה באותו יום שוב, אגב.]. כתבתי ברכה מאחורי הציור לפני העבודה, בהפסקה קניתי דבק כדי להדביק את המסגרת מחדש. היה יום נחמד. P: ב-3 אמאשלי ואח שלי באו לחנות לקרוא לי כי אבאשלי חיכה לנו בחוץ, אז פשוט הלכתי ומרחוק אמרתי לכולם שלום. XD" אכלנו במסעדה בנמל ת"א פטוצ'יני, כל אחד עם רוטב אחר [וכמובן שוב הספקתי ללכלך לי את החולצה הלבנה עם הרוטב עגבניות..], ושתיתי מילקשייק, וקינחנו בעוגת שחיתות, והיתה לנו מלצרית ממש חמודה. ["אהבתם את הקינוח?" -רואה צלחת ריקה- "הו! אני רואה שכן." היא המליצה לנו עליו. הוא באמת היה טוב. *-*] ראיתי גלגיליות בחנות שהיתה קרובה, ואח"כ הסיעו אותי לספריה כדי שאקח ת'המלצה, והגענו הביתה רק בסביבות 6 וחצי. ראינו טלויזיה, אחרי החדשות המשעשעות על אנשים שמתאמנים בלחימה בזמנם החופשי עם רובי כדורי-חרסינה או משזהלאיהיה גם כשהם לא יהיהו כאלה שיצטרכו להשתמש ברובים אי פעם, ונאמר המשפט המשעשע שבכותרת, הייתי חייבת להתחבר למסנג'ר כדי לכתוב אותו.

 

מאחר והתחברתי למסנג'ר, וגיליתי גם ש4 פרקים חדשים של NCIS כבר יצאו, וניסיתי לראות קצת מהראשון, הלכתי לישון מאוחר. ומאחר וההורים שלי היו צריכים לצאת מוקדם מאוד בשלישי בגלל היום חופש שהם תכננו להם לכבוד המומולדת של אבאשלי, אני הייתי צריכה לקום ב-6, והם הסיעו אותי לעבודה כך שהגעתי לקניון הזה ב-7. הפקדתי ת'צק בבנק, התחלתי להעתיק קטעים מהספר הפיל החמישי שסיימתי ביום ראשון [שכחתי לציין זאת קודם בין הדברים שעשיתי בבוקר. אופס.] כל היום הייתי עייפה, וכשישבתי קצת על הכיסא בקופה כבר כעסו עלי שאני לא עושה כלום, או שאני מסדרת דברים רחוק מדי מהקופה. יופי, פעם אחת אני רוצה מנוחה ומתלוננים שאני לא עושה עבודה של שני אנשים וצריכה להתרוצץ בשביל זה ממקום למקום. באמת שאני משתדלת להיות נחמדה לקונים, אבל זה קשה כשאתה רוצה לישון על הקופה ובקושי נותנים לך לשבת. לפחות עמוס איפשר לי לצאת להפסקה, ובדקה ל-3 אמר לי שבטח מחכים לי, אז אני יכולה ללכת. חבל רק שהיה פקק ענקי בכניסה לחולון, ככה שהנסיעה לקחה לי במקום שלושת-רבעי שעה עד שעה, עברה כשעה וחצי. וכל מה שעשיתי בבית אח"כ היה לראות טלויזיה ובערב לברר אם הצ'ק שלי הופקד.

 

היום קבעתי לי משמרת ערב, אז אחרי שהלכתי לישון אתמול ב-11, קמתי היום מהמיטה רק בעשרה ל-9. הל יא. אבל יש לי הרבה לעשות. ומאחר ואני כותבת את הפוסט הזה כבר שעה, לא הרבה זמן לעשות זאת. XD"

 

זזתי, המשך שבוע טוב~

בואו נראה,

אירועי השבועות האחרונים יכולים להסתכם ב..המ,

ב10.10 הייתי אמורה לקבל משכורת. דחו את זה ל11.10. קיבלתי פחות מחצי ממה שהגיע לי. לא טיפלו לי בזה כמו שצריך.

נמאס לי לא לדעת כשהלקוחות שואלים אותי דברים ומהפרצופים שהם עושים לי כשאני לא יודעת. סליחה רבותיי, אבל כמו שאתם לא שואלים קופאיות בסופר, אל תשאלו אותי, אני קופאית אינעל רבאק. אני יודעת את רוב הקודים של הקופה, חלק דיי גדול מהמחירים של המוצרים ששואלים לרוב, אני יודעת לעשות זיכויים בכל צורה והחזרים, אני זוכרת איפה חצי מהמוצרים שיש לנו נמצאים, וזה מה שאני אמורה לדעת וזה אפילו מעבר למה שאני אמורה לדעת. מה לעשות שאני לא מזמינה סחורה אז אני לא יודעת על כל מה שיש, ומה לעשות שאני רוב הזמן בקופה ולא יכולה לדעת על מבצעים שלא עודכנו כי לא אומרים לי. אני גם לא סבל, וכשאתם מרחיקים לי את המוצרים אתם לא מקלים עלי, וגם כשאתם שמים לי את הסלסלה מול הפרצוף ואני צריכה לשלוף משם דברים. חבר'ס, הדלפק גבוה, אני נמוכה, תעשו אחד פלוס אחד ותבינו שאם תמשיכו ככה, תקבלו את הקבלה עליה אתם אמורים לחתום בתוך הסלסלה, ואני לא אארוז לכם כלום. תלונות לגבי החנות לא להפנות אלי, אני לא אחראית עליה. אני גם לא מודיעין, ולא יודעת איפה כל דבר נמצא כי גם אם אני ראיתי כשעברתי את מה שאתם רציתם אני לא אזכור, כי המוצר הזה לא מעניין אותי, ולא צריך לעניין אותי. לא, אני לא יודעת מה יעזור לעצירות כאבי בטן ובעיות עיכול, אני לא רופא. כשאתם קונים ב-5 שקל על תביאו לי שטר של 100, מצידי שלמו באשראי. אל תבקשו ממני לפרוט לשקלים, טכנית אסור לי, לרוב אני גם לא יכולה. תגידו לי כשאתם לא צריכים שקית, אני לא אמורה לנחש כל פעם. ולא, אני לא מבינה מה מעליב בלהגיד "זה בסדר" כששואלים אותי אם הם יכולים להביא לי כסף קטן, זה בסדר מבחינתי כי אנחנו צריכים כסף קטן. ועוד דבר, אל תתקשרו לטלפון ותצפו שאני אענה לכם על הכל כשאני עושה חשבונות לאנשים!$##!#@

נעזוב את הלקוחות. שמעתי מספיק שמאשימים אותי מאחורי הגב בכל מני דברים שבחיים לא הייתי עושה. את ההפסקות שלי אני צריכה לבקש שעה מראש כי הן תמיד מגיעות באיחור. כואבות לי הרגליים וגם הידיים בגלל חלק מהלקוחות המניאקים האלה, שבגלל שהם מרחיקים מוצרים אני לא יכולה לשבת.

יש מעט מאוד לקוחות נחמדים שהייתי מתגעגעת אליהם אם לא הייתי חוזרת עם כ"כ הרבה עצבים מהעבודה. שלא נדבר על כאבי רגליים ותשישות מהשעות. כמו האישה החמודה ההיא שהציע שנפתח עוגיות מזל ביחד, וזאת שאמרה לי החודש שאני ממש חמודה [כל פעם יצאתי מהקופה לעזור לה למצוא דברים.]. 

למה "הייתי"? כי הודעתי על התפטרותי ב16.10. מסתבר שזה עזר מאוד לקדם את ענייני הטיפול בשכר שלי. רצו אפילו להעלות לי את השכר בשני שקלים כדי שאשאר. אבל דיי.

 

ב14.10 היה הטיפול הראשון שלי באמריקן לייזר. גיליתי שצריכים עובדים לצומת ספרים-הספרייה בדיזינגוף סנטר, מה שאישש את רצוני לעזוב. עכשיו אני מנסה לקבל המלצה מהמדיטק בו התנדבתי. קבעתי עם הספרנית שם שאמורה להכיר אותי בראשון אחה"צ. היא התקשרה אלי לפלאפון [אבאשלי דיי אירגן לי את זה, אבל מיוזמתה היה להתקשר], וזיהיתי את הקול שלה והיא לא זיהתה את שלי. XD" אני מקווה שהיא תיזכר בי.

היום, היום הזה היה משהו מרגיז במיוחד. הגעתי בזמן. אמרתי שאצטרך ללכת ב-3 כי מחכים לי בבית. קיבלתי בפעם הראשונה הפסקה לארוחת בוקר בשעה לארוחת בוקר [כי חן התלוננה על זה], והפסקה נוספת מאוחר יותר [קצת מאוחר מדי, כאבו לי מאוד הרגליים.]. היה לחץ. הלחץ קצת נפחת קרוב ל-3, וכשאמרתי לאחראי שיהיה בסביבה כי אני אצטרך ללכת בקרוב הוא אמר שאני צריכה להשאר עוד 10 דקות. "אבל אני אפספס את האוטובוס!" "יש אוטובוסים עד 4" "אני צריכה להגיע כמה שיותר מהר" "אם יש עומזס צריכים אותך פה" בלהבלה. אני יודעת מה זה לחכות 10 דקות. כשאמרו לי לחכות 10 דקות להפסקה הייתי צריכה לחכות חצי שעה-שעה וחצי עד שקיבלתי אותה. ב-3 וחמישה אבא שלי עשה לי צלצול, מה שאמר שהוא חיכה לי בחוץ, אז אמרתי "מחכים לי בחוץ, חייבת ללכת." וכל הלא אחראי מצידך וזה, עד שהזכרתי שאני שומרת שבת ואני צריכה להיות בבית מוקדם זה לא הפסיק מלהיות לא אחראי מצידי. אני צריכה להגיד לכם מה אני עושה בזמני הפנוי כדי שתבינו שאני לא יכולה להשאר? אם אני אומרת שאני לא יכולה אני לא יכולה. זה הכל! חזרתי הביתה ממורמרת ועייפה שפשוט אחרי הצהריים נשכבתי במיטה לשעה וחצי. 

אח"כ גם הייתי צריכה לשמוע מחן שביום ראשון אני פתאום חייבת לעבוד אחה"צ במקום המשמרת בוקר שכתבתי לי כי אין להם מי שיסגור קופה. אז התקשרתי כי אני לא יכולה, אני רוצה לקבל המלצה כמה שיותר מהר לפני שלא יהיה לי מקום להתקבל אליו, והתחיל שוב ההימנון של היית צריכה להודיע מראש [ידעתי שלא יתקבל בטוב פגישה, הלכתי על תור לרופא שקבעתי ולא יכולה לדחות], ואני לא אחראית, וצריכים אותי, ולמה את לא מדברת, והתשובה שלי היתה שלא יכולתי לדעת שהם דווקא צריכים אותי ביום ראשון אחה"צ, ולא חשבתי שאני צריכה לבקש רשות על משמרת כשאני לא מבקשת יום חופש בכלל, והבעיה שלי היא שכשאני מלאה ברחמים עצמיים אני מתחילה לבכות [אני שונאת את זה, ולא מצליחה למנוע את זה לרוב, זה משגע אותי.] עד שהוא הבין שזה גם לא בסדר מבחינתו ואמר שיסדר את זה, ואני עובדת בוקר. [הבעיה היא שאין להם את חן כי היא נוסעת לאילת, אז אני כאילו חייבת להם דין וחשבון. התפטרתי, קלטו את זה.]

 

ובעיקרון, חזר הקטע שכשמישהו שהכרנו לאחרונה מגיע למפגש איתי ועם חן, הוא מתחיל עם חן. עד כמה שזה פוגע בי לחוות את זה שוב, זו סה"כ חזרה לשגרה, וגם ככה אני לא מהסוג שעושה משהו לפני שמכירים יותר טוב. יום יבוא ויהיה מי שיעריך את זה ויבין.. אני מקווה. החיי חברה שלי מספיק בזבל גם בלי שאני אשאר רווקה. [כי בתכלס, לא נעים לי לחזור הביתה אחרי 12 כשאני יודעת עד כמהההורים שלי עייפים וכמה אני חייבת להם ואני לא רוצהלהעיר אותם מאוחר בלילה. חוצמזה שבלילה אני רוצה לישון כי אני עייפה בעצמי, ואני מעדיפה להפגש ביום. קראו לי חננה כמה שתרצו, אפשר להנות יותר כשרואים מה עושים ועירניים לסביבה, וגם לא צריך להרגיז את ההורים.

 

הרחבתי יותר מדי, בנוסף לכך ששכחתי די הרבה דברים. 

שבת שלום. P:

 

[עוד מספר ימים אני מקווה להמישך את קיר הציטטות.]