בואו נראה,

אירועי השבועות האחרונים יכולים להסתכם ב..המ,

ב10.10 הייתי אמורה לקבל משכורת. דחו את זה ל11.10. קיבלתי פחות מחצי ממה שהגיע לי. לא טיפלו לי בזה כמו שצריך.

נמאס לי לא לדעת כשהלקוחות שואלים אותי דברים ומהפרצופים שהם עושים לי כשאני לא יודעת. סליחה רבותיי, אבל כמו שאתם לא שואלים קופאיות בסופר, אל תשאלו אותי, אני קופאית אינעל רבאק. אני יודעת את רוב הקודים של הקופה, חלק דיי גדול מהמחירים של המוצרים ששואלים לרוב, אני יודעת לעשות זיכויים בכל צורה והחזרים, אני זוכרת איפה חצי מהמוצרים שיש לנו נמצאים, וזה מה שאני אמורה לדעת וזה אפילו מעבר למה שאני אמורה לדעת. מה לעשות שאני לא מזמינה סחורה אז אני לא יודעת על כל מה שיש, ומה לעשות שאני רוב הזמן בקופה ולא יכולה לדעת על מבצעים שלא עודכנו כי לא אומרים לי. אני גם לא סבל, וכשאתם מרחיקים לי את המוצרים אתם לא מקלים עלי, וגם כשאתם שמים לי את הסלסלה מול הפרצוף ואני צריכה לשלוף משם דברים. חבר'ס, הדלפק גבוה, אני נמוכה, תעשו אחד פלוס אחד ותבינו שאם תמשיכו ככה, תקבלו את הקבלה עליה אתם אמורים לחתום בתוך הסלסלה, ואני לא אארוז לכם כלום. תלונות לגבי החנות לא להפנות אלי, אני לא אחראית עליה. אני גם לא מודיעין, ולא יודעת איפה כל דבר נמצא כי גם אם אני ראיתי כשעברתי את מה שאתם רציתם אני לא אזכור, כי המוצר הזה לא מעניין אותי, ולא צריך לעניין אותי. לא, אני לא יודעת מה יעזור לעצירות כאבי בטן ובעיות עיכול, אני לא רופא. כשאתם קונים ב-5 שקל על תביאו לי שטר של 100, מצידי שלמו באשראי. אל תבקשו ממני לפרוט לשקלים, טכנית אסור לי, לרוב אני גם לא יכולה. תגידו לי כשאתם לא צריכים שקית, אני לא אמורה לנחש כל פעם. ולא, אני לא מבינה מה מעליב בלהגיד "זה בסדר" כששואלים אותי אם הם יכולים להביא לי כסף קטן, זה בסדר מבחינתי כי אנחנו צריכים כסף קטן. ועוד דבר, אל תתקשרו לטלפון ותצפו שאני אענה לכם על הכל כשאני עושה חשבונות לאנשים!$##!#@

נעזוב את הלקוחות. שמעתי מספיק שמאשימים אותי מאחורי הגב בכל מני דברים שבחיים לא הייתי עושה. את ההפסקות שלי אני צריכה לבקש שעה מראש כי הן תמיד מגיעות באיחור. כואבות לי הרגליים וגם הידיים בגלל חלק מהלקוחות המניאקים האלה, שבגלל שהם מרחיקים מוצרים אני לא יכולה לשבת.

יש מעט מאוד לקוחות נחמדים שהייתי מתגעגעת אליהם אם לא הייתי חוזרת עם כ"כ הרבה עצבים מהעבודה. שלא נדבר על כאבי רגליים ותשישות מהשעות. כמו האישה החמודה ההיא שהציע שנפתח עוגיות מזל ביחד, וזאת שאמרה לי החודש שאני ממש חמודה [כל פעם יצאתי מהקופה לעזור לה למצוא דברים.]. 

למה "הייתי"? כי הודעתי על התפטרותי ב16.10. מסתבר שזה עזר מאוד לקדם את ענייני הטיפול בשכר שלי. רצו אפילו להעלות לי את השכר בשני שקלים כדי שאשאר. אבל דיי.

 

ב14.10 היה הטיפול הראשון שלי באמריקן לייזר. גיליתי שצריכים עובדים לצומת ספרים-הספרייה בדיזינגוף סנטר, מה שאישש את רצוני לעזוב. עכשיו אני מנסה לקבל המלצה מהמדיטק בו התנדבתי. קבעתי עם הספרנית שם שאמורה להכיר אותי בראשון אחה"צ. היא התקשרה אלי לפלאפון [אבאשלי דיי אירגן לי את זה, אבל מיוזמתה היה להתקשר], וזיהיתי את הקול שלה והיא לא זיהתה את שלי. XD" אני מקווה שהיא תיזכר בי.

היום, היום הזה היה משהו מרגיז במיוחד. הגעתי בזמן. אמרתי שאצטרך ללכת ב-3 כי מחכים לי בבית. קיבלתי בפעם הראשונה הפסקה לארוחת בוקר בשעה לארוחת בוקר [כי חן התלוננה על זה], והפסקה נוספת מאוחר יותר [קצת מאוחר מדי, כאבו לי מאוד הרגליים.]. היה לחץ. הלחץ קצת נפחת קרוב ל-3, וכשאמרתי לאחראי שיהיה בסביבה כי אני אצטרך ללכת בקרוב הוא אמר שאני צריכה להשאר עוד 10 דקות. "אבל אני אפספס את האוטובוס!" "יש אוטובוסים עד 4" "אני צריכה להגיע כמה שיותר מהר" "אם יש עומזס צריכים אותך פה" בלהבלה. אני יודעת מה זה לחכות 10 דקות. כשאמרו לי לחכות 10 דקות להפסקה הייתי צריכה לחכות חצי שעה-שעה וחצי עד שקיבלתי אותה. ב-3 וחמישה אבא שלי עשה לי צלצול, מה שאמר שהוא חיכה לי בחוץ, אז אמרתי "מחכים לי בחוץ, חייבת ללכת." וכל הלא אחראי מצידך וזה, עד שהזכרתי שאני שומרת שבת ואני צריכה להיות בבית מוקדם זה לא הפסיק מלהיות לא אחראי מצידי. אני צריכה להגיד לכם מה אני עושה בזמני הפנוי כדי שתבינו שאני לא יכולה להשאר? אם אני אומרת שאני לא יכולה אני לא יכולה. זה הכל! חזרתי הביתה ממורמרת ועייפה שפשוט אחרי הצהריים נשכבתי במיטה לשעה וחצי. 

אח"כ גם הייתי צריכה לשמוע מחן שביום ראשון אני פתאום חייבת לעבוד אחה"צ במקום המשמרת בוקר שכתבתי לי כי אין להם מי שיסגור קופה. אז התקשרתי כי אני לא יכולה, אני רוצה לקבל המלצה כמה שיותר מהר לפני שלא יהיה לי מקום להתקבל אליו, והתחיל שוב ההימנון של היית צריכה להודיע מראש [ידעתי שלא יתקבל בטוב פגישה, הלכתי על תור לרופא שקבעתי ולא יכולה לדחות], ואני לא אחראית, וצריכים אותי, ולמה את לא מדברת, והתשובה שלי היתה שלא יכולתי לדעת שהם דווקא צריכים אותי ביום ראשון אחה"צ, ולא חשבתי שאני צריכה לבקש רשות על משמרת כשאני לא מבקשת יום חופש בכלל, והבעיה שלי היא שכשאני מלאה ברחמים עצמיים אני מתחילה לבכות [אני שונאת את זה, ולא מצליחה למנוע את זה לרוב, זה משגע אותי.] עד שהוא הבין שזה גם לא בסדר מבחינתו ואמר שיסדר את זה, ואני עובדת בוקר. [הבעיה היא שאין להם את חן כי היא נוסעת לאילת, אז אני כאילו חייבת להם דין וחשבון. התפטרתי, קלטו את זה.]

 

ובעיקרון, חזר הקטע שכשמישהו שהכרנו לאחרונה מגיע למפגש איתי ועם חן, הוא מתחיל עם חן. עד כמה שזה פוגע בי לחוות את זה שוב, זו סה"כ חזרה לשגרה, וגם ככה אני לא מהסוג שעושה משהו לפני שמכירים יותר טוב. יום יבוא ויהיה מי שיעריך את זה ויבין.. אני מקווה. החיי חברה שלי מספיק בזבל גם בלי שאני אשאר רווקה. [כי בתכלס, לא נעים לי לחזור הביתה אחרי 12 כשאני יודעת עד כמהההורים שלי עייפים וכמה אני חייבת להם ואני לא רוצהלהעיר אותם מאוחר בלילה. חוצמזה שבלילה אני רוצה לישון כי אני עייפה בעצמי, ואני מעדיפה להפגש ביום. קראו לי חננה כמה שתרצו, אפשר להנות יותר כשרואים מה עושים ועירניים לסביבה, וגם לא צריך להרגיז את ההורים.

 

הרחבתי יותר מדי, בנוסף לכך ששכחתי די הרבה דברים. 

שבת שלום. P:

 

[עוד מספר ימים אני מקווה להמישך את קיר הציטטות.]