זה לא שאני מלקק דבש.

היום כשחזרתי לביה"ס אחרי חופשת הפסח הרגשתי באוויר את סיום השנה

העדרות רבה של תלמדים מהשיכבה ומהשכבתות הנמכות יותר.

הרגשתי מה הכוונה כשמאז ומתמיד אמרו לי "בכיתה יב' אחרי פסח בקושי באים...אם באים".....

הריח באוויר של האביב תמיד זורק אותי לשנה אחורנית.כלומר,האביב השנה זרק אותי לאביב שלפני שנה אז היינו בעיצמו של מרדף אחרי הזמן

להספיק עוד שעת לימוד לקראת הבגרות.

מאז ומתמיד התבכיינתי שאני רוצה כבר להיות תלמיד יב' לסיים עם הבגרויות,לא לראות את התלמדים מהשיכבה

לא להתעורר מוקדם בבוקר וללכת לכיון ביה"ס.עכשיו אחרי שמאז ומתמיד חלמתי לרגע הזה,אני הולך לאט לאט לביה"ס

מסתכל על השביל,על העץ על הדרך שבה אני צועד כי אני יודע כשבעוד חודש וחצי שאסיים ללמוד אתגעגע אפילו לפרט השולי הזה הלא הוא הדרך לכיון ביה"ס.אני נוגע,ממשש ובוהה בכל רהיט או חפץ רק שישאר לי בזיכרון כשארצה להיזכר בנוסטלגיה.

אם תשאלו אותי ספציפית כמו שהפסיכולוגית שאלה "למה הכי תתגעגע ולמה קשה לך לעזוב" אבלע את המילים כי איני יודע למה אני יתגעגע ולמָה אני לא רוצה לעזוב,הרי בביה"ס איני מלקק דבש.זה לא שיש לי חברות נערים סביבי ושאני משתייך אליה.כשאני מגיע לביה"ס אני לא נגש לאנשים ספציפים בקביעות כי תמיד זה משתנה לצערי.

מכיתה ז' הייתי במרדף לאחר נסיון השתלבות בחבורה זו או אחרת,אך לעולם לא התקבלתי חד משמעית.

וכן,אני מקנא לא מתבייש לומר זאת,אבל אני מקנא בחבורות נערים מגובשים שמעברים את צעירותם יחדיו.

עכשיו כשהקיץ מתקרב בכל יום.אני שומע על תיכנונים של נערים לסוע לבתי נופש באילת לכבוד סיום ביה"ס והתפרקות שלפני הצבא.אני כל כך מקנא שאני לא יכול להצטרף ולתכנן דברים כאלה.

הרי התיכנונים שלי ושלהם שונה.הם שואפים לסוע לבית מלון לכייף ואליו אני שואף רק לקום מחר מרוצה.