נמאס לי שמצפצפים עלי,נמאס עלי שלוקחים אותי בתור הידיד כנחמה.

אותו אחד כשאין מה לעשות פונים אליו,לוקחים אותי כאחד שתמיד יכול לנחם,אבל אותי אף אחד לא מנחם.

עצרתי לרגע וראיתי ש-2 האנשים שאני נותן להם מעמד של קירבה אלי כלל לא ראוים לכך,מפני שהיחסים שלי איתם הם כמעט ניצול גלוי לעין.

הרי אחת מהן פונה אלי כשחבר שלה עסוק והשניה פונה אלי כשאין לה מישהו אחר לעסוק בו.

ברגע שצץ מישהו שהיא יכולה להיות איתו היא בשמחה ובחפץ לב עושה זאת בלי למצמץ.

גם שאר האנשים סביבי,כולם בחייהם,לא שואלים באמת לשלומי,אך כשאני שואל לשלומם הם יודעים לטחון לי ת'מח יפה מאד על חייהם ועל עיסוקיהם העיקרים שגורמים להם למעמסה נפשית.כל אחד מקרובי נמצא בעולמו הגדוש והמלא,אך אני נמצא עם עולמי היבש וחסר עיסוק,תמיד רדפתי אחרי עיסוקים אך רדיפה לשווא.5 חודשים ,מפבואר,חפשתי לעבוד בכל מקום אפשרי ובכל עבודה אפשרית אך תמיד הפריע להם פרט זה או אחר.עכשיו כמה כיף לשמוע שאחרים שחפשו עבודה רק לפני שבועים כבר מצאו.ביש מזל .

אני חש שגם אם אעלם זה לא יפריע למישהו,הרי כולם כל כך לא מפנים אלי תשומת לב כמו שאני מפנה אליהם.

עלי לעשות משהו שהם ישימו לב.