אם יש משהו שאני לא סובלת זה שבמקום לזכור את הרצח אנחנו זוכרים את הרוצח

במקום לדבר על דברים חשובים באמת אנחנו מדברים עליו, מתעסקים בו, עוקבים אחרי כל שטות שהוא פולט מהפה וכל תזוזה שהוא עושה.

יגאל עמיר כבר מזמן לא על תקן רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, יגאל עמיר לא פחות ולא יותר מאשר סלב כאן.

וזה אולי נשמע קשה ואני בטוחה שיש אנשים שלא יסכימו איתי אבל כל פעם שמתקרב יום השנה לרצח ראש הממשלה התקשורת לא מפסיקה להתעסק בו, כאילו שזה מה שבאמת חשוב.

אני כועסת על ערוץ 2 ועל ערוץ 10 שבמירוץ לרייטינג שכחו קצת מה מותר ומה אסור, איפה עובר הגבול

אני כועסת על האנשים במדינה הזאת שבאמת מעניין אותם מה יש לו להגיד, שצמאים לשטויות האלה והשערוריות שהוא כלכך אוהב להציף אותנו בהן כל פעם שהתאריך מתקרב

אני כועסת על הבמה והמקום שהמדינה מאפשרת לו לעשות את זה

אני כועסת על כל יפי הנפש האלה שקוראים לשיוויון בינו לבין אסירים אחרים

אני כועסת על כל המפגרים שקוראים לשחרורו כי "זה מה שיצחק היה רוצה"

אני כועסת על כל אלה שבכלל לא איכפת להם, כל אלה שזה לא מזיז להם אפילו לא קצת

הבנאדם הזה הוא לא העיקרון, הוא לא מה שיש ללמוד מהעניין

הוא גם לא מייצג את עצמו, הוא מייצג תפיסה שלמה שמהיסוד היא כלכך שגויה ונוראית - אלימות פותרת

וזה כלכך מעצבן אותי שאנחנו מתעסקים בו, בו בו ורק בו במקום להתפנות לנושאים היותר חשובים שהיום הזה בשנה נותן לנו במה להעלות אותם, כי למי יש כל יום כוח לדבר על כמה שהחברה שלנו אדישה ונוראית, כמה שלא השתתנו מאז אלא רק הפכנו לטראומטיים ופסיביים יותר. 

אבל נותנים לנו יום אומרים קחו, תזכרו, תדברו על זה ובעיקר אל תתנו לזה לקרות שוב

אבל אנחנו כלכך מעוותים וחולניים, כל מה שמעניין אותנו זה הוא.

שלא תבינו אותי חס וחלילה לא נכון, אני גם מאוד נגד הצד הקיצוני השני, אני לא חושבת שזה צריך להיות יום הזיכרון ליצחק רבין, ממש ממש לא. זה יום הזיכרון לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ואני יכולה להמשיך ולחפור גם על הנושא הזה אבל זה פחות לוחץ לי עכשיו.

אני פשוט כועסת, כועסת כועסת כועסת.

אני כועסת על עצמי, שאני חיה בחברה חולנית, מעוותת, חסרת ערכים מוסריים, ובמקום לעשות באמת משהו אני תמיד מתחילה ומתקפלת, רק כועסת ואומרת וכשמגיע הרגע שלי להשפיע או לשנות אני שותקת.

ואני כועסת על כל אלה ששותקים איתי.