לאחרונה יש נושא מרכזי שמעסיק אותי די הרבה והוא הגיוס-גלעד שליט.

הצעד הבא שלי הוא גיוס, אין לי דרך אחרת לנסח את זה. אף פעם לא היו בי שום ספקות לגבי הגיוס שלי, זה תמיד היה מובן מאליו שזאת חובתי (ומבחינתי גם זכות ומשהו שאני רוצה לעשות גם אם הוא לא היה חובה) להתגייס לצבא ולתת את השנתיים האלה וגם יותר אם צריך.. אני אתן הכל בשביל להגן על המדינה הזאת כי אני יודעת שגם עלי שמרו.

ביום ראשון 4.1 תיערך הפגנה גדולה מול בית ראש הממשלה, הנוער יפגין ויראה שהוא כואב על כך שגלעד עדיין בשבי ואנחנו דורשים את חזרתו המידית.  אחרי שהחלטתי להתייצב בהפגנה הזאת עצרתי לחשוב רגע למה אני מפגינה.

אני מפגינה כי במקום מסויים המדינה שלי הפנתה לי את הגב - היא דורשת ממני להקריב גם את חיי למענה אך היא לא תסכן כלום למעני.

איך נשארת שם? איך נפלת קורבן לשלטון הכושל בישראל? שלטון חלש ולא אחראי, שלטון לא בוגר ולא מנוסה מספיק.

ומה איתי? מה יהיה עלי? איך אני יכולה לארוז מחר תיק ולצאת בידיעה שאם זאת אני שנופלת בשבי - שם אני נשארת?

את האמת אני לא מסוגלת, אני לא יכולה ואני גם לא מוכנה לקבל את המצב כעובדה קיימת.. פשוט לא, כי אם הם עוד חושבים שזה בסדר לישון ולא לעשות כלום אני מתנדבת לתת להם את קריאת ההשקמה. לא יכול להיות שמדינה שולחת חיילים לקרב ומשאירה אותם שם.. לא יכול להיות. ואני יודעת שהמחיר כבד אני לא מקלה ראש בכל עניין החלפת השבויים, 1000 הם מחיר גבוה בלי ספק אבל זה רק מראה על ערך חיי אדם שלנו לעומת ערך חיי אדם שלהם.

1000 נפשות תמורת אחת? מדינה יקרה - מבחינתי כן. ולא כי אני מזלזלת בכאב של משפחות ההורגים בפיגועים שאחראיים עליהם אותם עצירים שאנחנו אמורים לשחרר, ממש ממש לא.. אני פשוט פוחדת שזה יהפוך להרגל. לוותר כל פעם שהמחיר גבוה.

זה לא גמור

אני לא מצליחה לכתוב

זה לא עובד לי

נשבר.

מחשבות הולכות וחוזרות.