נמאס לי שאומרים לי שאני לא בסדר, שאני לא אחראית ולא משקיעה ולא רצינית מספיק.

נמאס לי מ"הפוש האחרון" ונמאס לי שאומרים לי שיהיה בסדר ושאני יכולה

כי אני כבר לא יכולה

כי אני שוב חולמת רק על זה ושוב בקושי ישנה מלדאוג

ואין לי כוח יותר להתרוצץ כל היום מקן לקן מישיבה לישיבה

אני לא יכולה יותר לרוץ אחריהם ולדאוג להם ולסדר הכל

ואני לא מסוגלת להיות יותר כבולה לדבר הזה

אני כבר לא רוצה אני חייבת

וזה הורג אותי

אני שונאת להיות חייבת, כשאני מרגישה ככה אני תמיד רצה לכיוון השני

כמו כל חבר שהיה לי כמו כל חברה-הכי-טובה כזאת שהייתה לי

זה דורש עקביות ואני לא עקבית(אבל דורשת עקביות בחזרה.). אני גרועה בזה ואני לא אוהבת לעשות את זה

ואני גם לא חושבת שנאי מסוגלת לעשות את זה

אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת יותר להתעסק בחרא הזה

זה פשוט חרא נוזלי

ונמאס לי מהדרישות של כולם ומהציפיות של כולם כי הן לא מציאותיות

נתתי את כולי, לא היו לי חיים מעבר לזה, זה כל מה שנשמתי ואכלתי ושתיתי וחלמתי והיה לזה מחיר כבד

מחיר שהיום אני צריכה לשלם ולא יכולה יותר להזניח דברים אחרים אני פשוט לא מסוגלת יותר

נמאס לי גם ששתיהן מסתכלות עלי במבט מרחם ואומרות "אני מבינה אבל אין ברירה" אין לכן משהו קצת יותר מעודד להגיד? משהו כמו זה בסדר אני כאן לעזור או תרגעי ואנחנו נעזור לך להסתדר? נמאס לי שאני לא מרגישה שיש לי למי לפנות בקטעים קשים

על הכל אני צריכה לריב איתכן על הכל אני צריכה להתווכח ובסוף תמיד נוזפים בי, אני הלא בסדר כביכול!

אז לא, אני לא יכולה יותר.

אני מודיעה שאני לא יכולה יותר.

כי נמאס לי לבכות ונמאס לי לשבור את הראש

ונמאס לי להכשל ונמאס לי שמאשימים אותי

ונמאס לי שאומרים לי שאני יכולה

כי אני לא יכולה.

אם משהו בגישה שלהן לא ישתנה אני הולכת.