מחזיק את מה שנשאר ולא מבין, לא מבין, לא מבין איך הגעתי לכאן למה הגעתי לכאן ומהזה בדיוק כאן.

נכנסתי להתקלח וכרגיל פתחתי את האיזור בשביל לנקות קורי עכביש, וכשהסתכלתי הופתעתי לגלות שלא היה שם אפילו לא אחד.. בדיעבד אני יודע שזה היה הרגע לברוח אבל היו לי יותר מידי מחשבות בתא העליון בשביל שזה ידאיג אותי. הפכתי את זה ובדקתי כל צד כדי לבדוק שהכל שלם ולא פגום והחזרתי את זה בחזרה למיטה כשפתאום היא נכנסה. סגרתי את האיזור מהר וקיוויתי שהיא לא ראתה, אבל היא ראתה. "זה בסדר" היא אמרה לי "אני יודעת. גם לי. גם אני." ופתחה את האיזור שלה, והיא כל כך יפה וכל כך חשופה וכל כך אמיתית. "תראה לי את שלך" "אבל זה שלי" "אבל אנחנו אחד, לא?" "אנחנו אחד וחצי" "אל תדאג, כבר ראיתי זה.. וזה כל כך יפה וכל כך חשוף וכל כך אמיתי. כמוך." "אני לא מסוגל, עדיין לא. באמת." "וגם נגעתי, וזה נגע בי חזרה. וקצת ניקיתי את זה כי מגיע לזה יחס טוב, כבר הרבה שנים שזה סובל ממך רק חרא וסבל ואיתי.. היית צריך לראות, זה היה מאושר." "את נגעת?" "אני נגעתי." "ואני חי?" "אתה לגמרי חי." והיא כל כך יפה וכל כך חשופה וכל כך אמיתית ואני לא מסוגל להגיד לה לא, לא מסוגל. אז פתחתי והיא חייכה, "אפשר לגעת?" ולא חיכתה. היא שלחה יד ושלפה ציפורניים. וחייכה. וזה כאב, זה כלכך כאב ושרף וצרב שחשבתי שאני נשרף, אני זוכר שצרחתי או שזאת היא צרחה או ששנינו צרחנו כי אנחנו בימלא אחד וחצי, וככה אנחנו צורחים, או צורח וחצי, וגם הזה צורח והכל צרחה אחת גדולה ואני חושב כוסאמק בת זונה תעזבי לי את הלב, תעזבי אותו. הוא מת, אני מת. תעזבי אותו.

ועכשיו אני כאן, מחזיק את מה שנשאר ולא מבין, לא מבין, לא מבין איך הגעתי לכאן למה הגעתי לכאן ומהזה בדיוק כאן.

אני לא יודעת מהזה או למה זה, אני לא מבינה מאיפה זה ואיך זה קרה, אבל זה יצא עכשיו. וזהו. אני מקבלת את זה.

"יש בעיה?"

"לא למה?"

"נדמה לי שאתה בורח ממני מאז שיצאנו".