נכנס הביתה, קופצת עליו. רגע בלי מילים ואז עוד שניים או שלושה כאלה על הלשון

והוא יתתחיל בשטויות והיא תחשוב על רגשות ואז הכל יהיה בסדר

הכל יהיה בסדר

כשהוא יחזור הביתה ויטרוק את הדלת מאחוריו והיא תזרוק את הספר על הריצפה ותרוץ ותחבק אותו חזק

והוא יספר כמה קשה היה שם והיא תחשוב כמה קשה היה כאן ואז הכל יהיה בסדר

הכל יהיה בסדר

יום שישי אחה"צ שניה לפני שהיא מתיאשת והולכת לישון הדלת נפתחת וזה הראש שלו שם בפתח

והוא מחייך וקורן ומזוקן וכל כך יפה באופן כללי והוא יניח את התיקים על הרצפה ויגיד "נו", גם בלב.

היא תקום ויראו לה את התחתונים אבל זה לא חשוב כי הוא כאן, וזה כל מה שחשוב, לא התחתונים ולא העמוד בספר שנעלם

הוא כאן.

ואת לא מבינה, היה שם כלכך קשה ומתיש ולא נעים, לא נעים לי

ואתה לא מבין, היה כאן כלכך לבד וכלכך עצוב ולא נעים, לא נעים לי

[כי משהו לא עובד אצלי כשזה מגיע לרגשות, משהו נעצר. והוא התבאס ושמעתי, שמעתי את זה ברווח שבין ה לבין ה שלו.

ורציתי שהוא יכנס בדלת ואני ארוץ אליו ואחבק אותו ואני אגיד לו "מאמי". וזה בערך יספיק, כי זה בערך מה שאני יכולה לספק.]

"עושה רק בעיות

כתוב לי על המצח.."

 אלון

כביכול אתה אמור להיות הגדול, הבוגר, החכם יותר

אבל ככל שעוברים הימים אני מגלה שאתה פשוט ילד קטן עם רווח בשיניים ולא יותר מזה.

מעניין אותי מתי תצא מפינת הביטחון הקטנה שלך ותבין המון דברים שהיית צריך להבין כבר מזמן

אני לא בטוחה שאני רוצה להשאר בסביבה מספיק זמן בשביל לראות את זה קורה

כי אני מניחה שבקרוב זה לא יקרה

אתה עושה לי כאב ראש.