מתוך קהות מחשבתית מוחלטת

וחוסר מועדות או חוסר תחושה, קשה לשים על זה את האצבע

גוררת את עצמי במעלה מדרגות האוטובוס התורן

אני רוצה לבכות כשאני מבינה או חושבת על

רוצה לבכות ולבכות ולבקע ראשים

ומצד שני אני אלה הימים הכי מאושרים שהיו לי

אין חרקים בשיער או שחור בין השיניים

אני יכולה לשרוף את האצבעות ביציאה מהאטמוספירה

ולא יהיה איכפת לי

כי לשם אתה לוקח אותי

ואני חושבת על זה ויודעת שזה יגמר

יודעת שמתישהו זה יגמר, ונחזור להיות אני, אתה. ולא אני ואתה

ואני יודעת שזאת נקודה חשובה, ואני יודעת שיותר מהכל זאת נקודת האין חזור, יותר מהנקודה הקודמת

כי ברגע שאני אכתוב את זה כאן אין איך למחוק את זה, אין איך להתחמק

מישהו בעולם הזה יקרא את זה, מישהו בעולם הזה ידע ויזכור לי

יזכור שאהבתי אותך, יזכור שאני אוהבת. כי אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כל כך.

בחיים לא ידעתי או חשבתי או ניחשתי, בחיים לא תיארתי לעצמי לא דמיינתי ולא ציפיתי

בחיים לא היה לי מושג

שאני יכולה

שדווקא אותך

שאיכשהו נהיה אנחנו

ואני יודעת שעוד שעתיים אני אתחרט

ועוד שעתיים, פשוט בשביל הדווקא - נריב. או יהיה רע. 

אבל זה לא אומר שאני לא.

כי נכון לאתמול, נכון להיום. נכון לתקופה הנוכחית

אני אוהבת אותך.

וטוב לי.

ועדיין קשה, ועדיין לא מסוגלת. אבל גם זה יבוא.