וכמו תמיד אני שורצת במחילות הקטנות שבמוחי
תופסת צורה נחשית וניזונה מהאנרגיה היחידה שיכולה להניע אותי
אני שואבת בשלוקים גדולים את כל תשומת הלב שכולם נאותים להעניק לי
גרוני ניחר בעוד מספר מתמהמהים; אני לא אחת שיודעת לדחות סיפוקים.
לעיתים, אני מעיפה מעלי את כולם.
דוחה כל נסיון גישה, כל מחווה של רצון טוב להעניק ולתת
אתם מגעילים אותי עד כדי רפלקס הקאה
מתרפסים מולי, מתחננים להעניק לי מעצמכם.
תנו לי להתכדר בתוך עצמי
לתלוש את העור מהאמות, מהשוקיים
לדמם מכל טלאי קרוע שדאגתי לתפור בעצמי
להתפלש בזוהמה שהיא אני.כי עוד כמה שעות אחזור להתחנחן
אעפעף בריסים מלאכותיים, מבט קטן מעבר לכתף
זה כל מה שאי פעם הזדקקתי לו
מבט
החיבה שאני רוכשת לחלקכם מזוייפת עד כאב
אתם כלום בים השנאה שאני רוכשת כלפי עצמי
לתעב את עצמי חשוב לי הרבה יותר מלדאוג, לתמוך ולחזק אתכם
לפצוע ולשבור אותי זה הפרוייקט הכי גדול שלי
והוא תמיד יהיה במקום הראשון
(טוב, אולי אחריו. הוא, וזה, זה באמת הדבר הכי חשוב בחיי)
-
אני משפשפת בעוצמה את העור שעל עצמות הבריח שלי, מנסה להתנקות. מתגעגעת לתקופה בה הן היו בולטות קצת יותר.
אני נוהגת להגיד לעצמי שהן מכוסות באהבה, באהבה שלו, אבל אני לא יודעת עד כמה אני מצליחה לשכנע את עצמי.
אצבעותי נתקעות בדרכן הלוך ובדרכן חזור בשרשרת, ולא פעם אני נאלצת להסיט אותה לצד או לאחור.
בדרך מהחדר שלה לשער עברה בי לרגע המחשבה של להוריד אותה - אך אני יודעת שברגע שאעשה זאת - סימן שהרמתי ידיים.
ואני לא מרימה ידיים.
לא הפעם.
-
אני רוצה להגיד
לא, זאת לא אני,
תצילו אותי
אבל זאת אני
כל כולי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
