תמיד אני תוהה אם אנחנו מסתכלים על אותו הירח

ככה, יחד

אתה בכורסא שלך ואני על הריצפה היחפה.

לאחרונה (או שלא?) אני מוצאת את עצמי מפקפקת ובוחנת מחדש כל דבר שאני מרגישה.

מזלזלת ביכולת שלי להרגיש דברים מהעומק של הבפנימה, לא רואה את עצמי מסוגלת להתמסד בכלל ולהקשר לרגש כלשהו

הנסיעה הביתה עוברת בשתיקה יחסית. היא זורקת משפטים לאוויר ואני מנסה לקטוע אותה כל פעם עם מילה אחת, רק מתוך הרצון להתחמק מהנושאים הכואבים / מביכים / מביך זה בראש. אנחנו עושים את הדרך ממנורה למנורה ואני נתלית בתחושה שהמעבר מהאור לצל עושה לי בבטן ובקצוות של העיניים, אור צהוב אל תעזוב אותי לעולם, תשאר לחבק אותי לנצח, בבקשה?

בזווית העין אני רואה שני ילדים על מדרכה נקיה יחסית לוחצים יד בחיוך ילדותי ואז פונים לדרכם. רציתי להתפנות בזה הרגע ללהתעמק בפשר לחיצת היד ומה גורם לשני ילדים לעמוד בשעה כזו בפינת הרחוב אבל כבר התקדמנו ויותר מידי שיחים ואורות צהובים מעסיקים לי את הלב ואני נשאבת חזרה לקצב של הגלגלים הגדולים על הכביש.

ביציאה הדרומית מאשדוד אני אומרת שלום לויקי וללב הגדול שמציירים וצובעים לה כל פעם מחדש.

את יודעת שאריק באמת אוהב אותך ויקי? הוא באמת באמת אוהב אותך.

כבר ארבע שנים וחצי שאני עוברת כל שבוע ובוהה בכם אם יוצא לי או מגניבה מבט חטוף אם הזמן לא עומד לרשותי, והאהבה שלכם ממיסה לי את המוח שתמיד בוחר לטפטף דרך האף והעיניים.

כשאתה מניח עלי את הראש באוטומט אני עוצמת עיניים ורואה רק עם הידיים, נוטשת את אחד החושים שאני יותר אוהבת ומתמסרת באמונה עיוורת למראות שהאצבעות מעבירות לי.  

לפעמים במאמץ עילאי אני פותחת את העיניים ותמיד אני מופתעת מכמה שאפשר להת-אהב בשיערות-פטרוזיליה הקטנות האלה שיש לך כי אתה מסרב לשים מרכך, או בחולצה הדהויה שלך שאפילו הגנבים שזיינו לך ת'צורה אז בטיול לא רצו לקחת כי היא כלכך מהוהה שהיא ראויה לכבב בתור סמרטוט ולא לשמש כבגד. 

אפילו את אצבעות-הרגליים-דמויות-רגלי-העכביש-שלך שזזות ברוגע אני מתחילה לחבב, כל פעם שאני פותחת עיניים.

תראו מהזה

פוסט בלי תמונה

מעניין אם אני צודקת.

מעבר לזה שזה אחד השירים הקסומים

אלוהים הוא כלכך סקסי

מלא ריר.

ביי.