לפעמים אני מרגישה שהיחסים שלי עם מוזיקה מורכבים יותר ממה שהייתי רוצה שיהיו.
לפעמים אני קצת רבה איתה.
אני לא רוצה שהיא תבוא ותפצע או תבוא ותחבר אותי.
אני לא חושבת שזה עניינה או עסק שלה וזה גם לא מה שאני רוצה שיקרה.
לפעמים היא עושה את זה ממש בלי לשאול, כאילו דעתי לא רלוונטית.
אני רוצה להגיד לה דיי תפסיקי, לכי.
איכשהו אני מוצאת את עצמי בדיוק במצבים האלה שוקעת בכל המילים ששורטות לי את החזה כולל הפטמות.
יש לי מילים ומעט מאוד יכולת להביע את הרעיונות.
כשהייתי בגן, בערך גיל 3 או 4
גן קטן ישן טחוב
אני זוכרת שאור היה רק מעט, בגוונים כאלה של קרניים שבכוח חודרות תריסים
קצת לפני פורים ועדיין לא היינו מחופשים אבל כבר הגיע הזמן ללמוד סיפורים, אז ישבנו בפחת-או-יותר מעגל כשהגגנת משלימה אותו
קראו לה אפרת ואהבתי אותה נורא כי היו לה בעיות בדיבור, כמו ש' ס' צ' פ' גם
אהבתי את איך שהשפתיים שלה התעקלו
היא הקריאה מספר את הסיפור ובשלב מסויים היא הגיעה לחלק שאחשוורוש מקבל מלא נשים, עובר עליהן אחת אחת ואומר שלא מתאים לו
והיא קראה ילדה ילדה, הן ישבו לידה ואז אחשוורוש אמר 'לא', והן חזרו לשבת ליד כולם
וישבתי והתרגשתי וכל כך רציתי שיהיו מספיק שמות בשביל שיקראו לי גם
ואז היא קראה לי ואני זוכרת איך התביישתי וכמעט נשארתי לשבת, אבל קמתי והלכתי ובסוף הייתי זו שאחשוורוש החליט לשמור
וישבתי ליד אפרת והרגשתי מובכת כי לא ידעתי מה גרם לה להחליט להפסיק אצלי, לא היו הרבה בנות לפני, והיו לא מעט אחרי, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני יודעת, אני יודעת שאותן היא מחבבת יותר, את הראש שלהן היא מלטפת יותר.
וכל כך שמחתי שאני יכולה לראות את התמונות מקרוב ולא לחכות לסיבוב שהיא מראה לכולם.
הרגשתי כלכך מיוחדת, אבל אני לא חושבת שסיפרתי להורים את זה אז
אתמול כשדיברתי עם ההורים נזכרתי בזה, הם בכלל לא הכירו את זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
