כשהיא הגיעה היא אפילו לא טרחה להקיש על הדלת
היא פתחה אותה כאילו היא שלה להחליט האם היא תהיה פתוחה או סגורה, הכריזה בקול 'הגעתי' וכאילו תבעה בעלות גם על האוויר שאספתי ופיזרתי בדירה.
כל פינת מסתור שהייתה לי היא הרסה לי, שברה וניפצה ורמסה עם העיניים הגדולות בצורה מפגרת שלה
וכל פעם היא הייתה מרימה אותי עם הידיים החזקות האלה שלה וחיבקה אותי חזק עד שהפכתי להיות אחד שוב שלה
ויום אחד רציתי לשבת ולבכות, רק לשבת, לקרוע את העור מהידיים ולבכות
ואולי דמיינתי ואולי רציתי שככה זה יקרה
אבל בחיי שהדמעות השחורות שלה לכלכו לי את הריצפה
לפעמים כשאני בפינה אני תוהה את מי היא מתקנת עכשיו
אם לפעמים אנשים שבורים אחרים שלה מזכירים לה אותי
היום בדרך לאוטובוס ילד קטן בתספורת פטריה יצא מהאוטו ותפס אותי לא מוכנה
לפעמים כשאני מחייכת או עושה פרצופים
אני מאבדת שדה ראייה
אני חושבת על החתונה מחר ועל כמה אני מפחדת
ועל רופאי שיניים גם
ואני מפחדת
מפחדת
ומרגיש לי ריק
ואני היסטרית דיי נורמה את היסטרית על כלום
בצד ההוא הכל עבר חלק והכל טוב והכל טוב
ובטח גם בצד השני כי את סתם עושה את עצמך גדולה וחשובה
את למעשה לא יותר מידי.
ודיי
זה כלום
והלוואי זה היה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
