אני נאבקת, לא יודעת למה, ברצון שלי להתנתק מהמקום הזה. ספציפית מהמקום הזה, כי כל מספר אחר ירגיש לי טוב ונעים בדיוק כמו כאן. כבר תכננתי מה יהיה השם החדש וגם על כותרת חשבתי, למרות שהחבר יגיד שהיא מפחידה אותו כי היא גורמת לי להראות אובדנית.

אני מרגישה רדופה ע"י המילים כאן, אני מרגישה במעגל שלא נגמר - מה אני אכתוב - מה אנשים יבינו - מה זה אומר עלי - מה זה אומר שהם חושבים עלי - מה מה שהם חושבים עלי אומר עלי - מה זה יגרום לי לכתוב

זה מפגר ואני מפגרת

אבל אני מרגישה רדופה ואני מרגישה לבושה בעל כורכי

לפעמים אני מחפשת את זוג העיניים שיגרום לי להרגיש ערומה ממילים, שיפשוט ממני מלא אמיתות כאלה שאני מנפנפת בהן ולמעשה הן פח

קצת פח כמוני.

לפני 48 שעות פחות או יותר הוא כתב לי בפייסבוק והייתה לנו שיחה כנה כמו שהרבה זמן כבר לא הייתה לנו

ובכיתי כל השיחה כי אמרתי דברים נכונים וכשאני אומרת דברים נכונים הגרון שלי נשרף והמוח שלי מתחיל לכאוב

בכיתי ודיברתי איתו דרך האינטרנט ואני חושבת שהרבה זמן כבר לא הרגשתי ככה שהוא מבין אותי באמת

ואני יודעת וזה בסדר, הרבה פעמים הוא לא מבין אותי ואני לא יכולה לצפות כי הרבה פעמים אני לא מבינה את עצמי

אבל משהו קטן בכל הקשרים האלה בבטן הפשיר 

כמו כשהוא התעקש שאני לא מערבבת את הקפה טוב ורק הוא יכול, יכולתי לראות את כל התירוצים נערמים לו במוח ללמה הערבוב שלו טוב ושלי גרוע, אבל ידעתי שאין שום הסבר הגיוני, וזה גרם לי לרצות להפשיל לו את המכנסיים במטבח אבל לא עשיתי את זה כי משפחה מסביב וגם כי הרגשתי רע וגם כי זו סתם דרך להסתיר רגשות כי האמת שזה פשוט גרם לי להתאהב בו אבל לכתוב את המילים האלה נהיה לי קשה מאז הקיפאון שקצת תקף אותי.

ואם כבר אני כותבת בלי להסתיר אז האמת היא שהוא חסר לי

הוא חשוב לי והוא חסר לי

ואומרים לי שיום אחד יגיע או תגיע מישהו או מישהי אחרת

וכבר לא יהיה חסר לי כלום

אבל האמת היא שאני לא יודעת אם זה נכון

כי אני לא חושבת שיש עוד אנשים כאלה

אני לא חושבת ככה בכלל

וקצת כמו הרבה אנשים שהיו קצת שלי ואיבדתי

אף אחד לא לוקח את המקום שלהם

ככה זה אני

אם אני אוהבת אז זה עם כל הגוף

ואני לא משחררת אף פעם

כתבתי הרבה פוסטי-פרידות כאן והרבה פעמים באמת עזבתי, אבל אתה קצת בית ואתה מזכיר לי שאני מסוגלת למות ולקום לתחיה שוב

אז אולי עכשיו אני לא בריאה הכי ואולי אני לא מוצלחת הכי ואולי אני לא מאושרת הכי (בסופשים כן האמת) אבל אתה מזכיר לי שאני יכולה

אז תשאר כאן ותתגעגע אלי קצת ואולי אני אבוא לבקר כשהבלוג החדש יהיה קצת עלוב לידך

ביי בלוג אני אוהבת אותך מלא

ואותה התמונה כי אתמול בדרך אליו איבדתי את הכובע

ואני עצובה כי איבדתי את הכובע

אני עצובה כי מתישהו איבדתי אותי ואותי אפשר להחזיר ואת הכובע לא

אני עצובה כי איבדתי חתיכה ממני שכבר לא לא יחזור כי הוא הלך ובצדק

ואני שמחה כי יש לי אותו

ולמרות שהוא אוהב לתקוף את הפופיק שלי 

הוא גם אוהב להחזיק את הפנים שלי צמוד למיטה כשאני על הבטן

ואם זאת לא אהבה אז אני לא יודעת מה כן.

אני הייתי נורמה ואתה בלוג היית ממש נחמד אלי.