לדחוס חודשיים לשבועיים בערך.

זה כמו לראות סרט שכבר ראית רק בהילוך מהיר; הביישנות, מיד אחריה ה-high הכיפי, הנחיתה ואז כמובן העצבים והקנאה, השנאה והסוף. רק שהפעם אין לזה שם, אין לזה באמת משמעות כלשהי מצידי או מצידךָ.

אני תוהה למה, אבל אני לא בטוחה שזאת באמת השאלה הנכונה, כלומר - התשובה לזה לא באמת תקדם אותי לשום דבר, לא? ואני במין קטע כזה של "טוב, מה מקדם אותי ומה לא?", אז חיפשתי שאלה אחרת והגעתי למסקנה שזה היה חסר פואנטה, זה לא הוביל את שנינו לשום-מקום, לא תרם לא לי ולא לךָ, לא יצא מזה כלום, לא עשינו את זה בדרך הנכונה בכלל, זה לקח שבועיים בדיוק.

 ואז הבנתי שאולי כן יש לזה תכלית.

אם היו לי לרגע מחשבות על second chance, הרי שהשבועיים האלה גרמו לי להבין עד כמה זו עשויה להיות הגדולה בטעויותיי. אז ספק תודה ספק לך-תזיין-תרנגולת-חסרת-ראש-ואמן-תחטוף-עגבת על השבועיים האלה.

היה (כמעט)טוב ו(לא בטוח ש)טוב שהיה.

(חלשה וקטנה ולא ראויה בכלל לחיים האלה, כבר איבדתי כל עניין בלחוות עוד יום. מיותר, מלא בשנאה עצמית ועגמומיות אינסופית כזאת, כמו בחורף כשלא בא להוציא את הראש ממתחת לשמיכה, לפשוט את הבגדים ולהכריז רשמית על יום חדש. כמו בחורף שפתאום מגלים כמה נוכחות של עוד מישהו בחיים חשובה, שהבדידות מובלטת הרבה יותר על רקע השמיים האפורים קודרים. שדווקא כשנראה שאין יותר גרוע מזה, נכשלת במבחן - שכחת מטריה והגשם התחיל בדיוק כשיצאת מבית הספר, ודווקא אז כשאתה ממלמל לעצמך כמה שהיום הזה נוראי ו'מה לעזאזל עוד עשוי להשתבש?!' אתה בלי משים לב לא עוצר כבדרך-כלל לפני השלולית ענקית/אגם קטן שנוצר כתוצאה מהגשמים על הכביש, ודווקא אז אוטובוס עבר ומילא אותך במיםבוץ טרי מהכביש. כאלה נוראיים הימים שלי. אני יותר מידי עצלנית, הרבה יותר מידי נוח לי לשבת ולהתלונן מאשר לקום ולמצוא סיבה. שמישהו יתן לי כבר סיבה לקום ולחפש סיבה?)

בדידות היא ללא ספק, לא הצד החזק שלי

אבל אי אפשר לומר שתפקוד בזוג זה צד חזק שלי גםכן.

אני מזניחה לימודים יותר מידי.. כוסאמק, אני שונאת להיות עצלנית.

מחר ת"א, על כל המוני תושביה ומבקריה(ביחוד מחר), חוסר החמצן, הזיעה(ביחוד עכשיו, בקיץ) והנהגים המאוד לא סימפטים, ובכל זאת - נקודת אור קטנה. אני צריכה לצאת מכאן כבר.. לצאת לצאת לצאת! אז, מחר. כן. מחר.

אל תטוסי רחוק מדי
אין גבול בשמים,
זה מה שנשאר משילוב הידיים,
(אל תעשי לי כאלה עיניים)

ותשתדלי לא לטוס רחוק מדי,
אני מכיר אותך מספיק טוב,
שאם יצא לך ליפול תיפלי אלי,
קרוב קרוב,
קרוב קרוב,
קרוב קרוב,
תיפלי אליי,
קרוב קרוב...

דמעה מחייכת
על קצות אישוני,
תרחפי ותחשבי עלי,
אבל אל תטוסי רחוק מדי,
כי אין גבול בשמים,
וזה מה שנשאר מחיבוק...
(אז אל תעשי לי כאלה עיניים)

תומר יוסף/אל תטוסי

shiron.net

(מצטערת, לא הצלחתי לתת לינק..)