ופשוט ככה
את נשארת עירומה.

וכמו בכל לילה
המילים שלך מקלפות אותי, מורידות שכבה אחר שכבה אחר שכבה
והנה אני, חסרת כל לפניך מתחננת לרחמים, רק תפסיק אל תמשיך, איך אתה יכול לראות אותי מתבוססת בזוהמה של עצמי ככה? אני שונאת את התחושה הזאת שהחיוך המטורף שלך משרה בי.

פשוט חסרת כל הגנה מולך, בלי יכולת להחזיר או להשיב, פשוט זורמת ומשחקת את המשחק הגועלי הזה שלך
משחק החיוכים.
עירומה לפניך, עם החיוך הגדול, המזוייף והמכוער הזה לפניי, ושוב אתה מטיח לי את האמת הנוראית הזאת בפרצוף, אבל אתה לא תנצח הלילה.

וכבר אין מה לקלף יותר, והמשפטים הארורים שלך חודרים לי לעור ומשאירים בתוכי פצעים
"תתמודדי" המבט שלך אומר, ואני כבר מזמן לא מקשיבה אבל מרגישה איך כל מילה חודרת לתוכי ולוקחת עוד חתיכה ממני
"אני שונאת עד כמה שאני אוהבת אותך" עייני יורות לך בחזרה, אבל אתה כמו שאתה - רואה רק מה שאתה בוחר לראות, רק מה שנוח, ויריית הקרב הנואשת שיריתי לעברך נהדפת בחזרה ופוגעת בי.
ועד מתי המשחק הנוראי הזה, לבדוק מה קצה היכולת שלי?
אתה באמת נהנה מִזֶה? סבלי גורם לך הנאה?

וכשנגמרות לך המילים, והחיוך המקסים והחולני הזה שלך מתחיל לדעוך אתה פונה למילים לשלי, אל מחשבותי הכה פרטיות שעמלתי כלכך הרבה להשאיר אותן בפנים, הרחק הרחק מטווח אוזנייך
פוער לי חור בחזה ושואב את כל מה שרציתי להגיד ואף פעם לא העזתי
"אני מתגעגעת"
"אף פעם לא הפסקתי"
"לא תעזוב אותי, נכון?"
"אל תלך"
וההנאה שאתה שואב מהעניין מעוררת בי גועל עד כדי הקאה, אבל אני אמשיך לחייך את החיוך המבורזל שלי, כי אני לא נשברת
"אני יודע שאם היית יכולה היית נופלת, היית מפוזרת מרוסקת על הריצפה, מנקה את האבק מהסוליות שלי", אמרת-לא-אמרת כשמבטינו הצטלבו בשנית
ושוב נשארתי מוכת תדהמה עד כמה טוב אתה מכיר אותי, יודע בדיוק איך להביא אותי לאותה נקודת השבירה המיוחלת, לרגע שבו אנקה את האבק מסוליות נעלייך.
ובאותה השניה שהחיוך עומד להמחק מפני, ואני עומדת להכריז שאני נכנעת - לא עוד המשחק הזה אתה עוצר
מביט לי בעיניים והפעם הן אלו שפתייך שלוחשות לי "חשבתי עליך, את יודעת" והיד הגדולה, החמה והמחוספסת שלך מחליקה על העור המיוזע ממאמץ שלי
אני נופלת אל בין זרועותייך, ואנחנו חוזרים חבוקים למיטה.
אבל רק עד הפעם הבאה.