לא הצלחתי להביא את עצמי לעדכן.

לא הגעתי ליומולדת של אופק, התעצבנתי על האוטובוסים, זין לחכות לאוטובוס מסכן שלושתרבעשעה..

רציתי להתנצל, אבל אני כמעט בטוחה שהוא חסם אותי ושהוא מסנן אותי בפלאפון.

חוצמזה גם דיי התביישתי, לא מכירה את החברים שלו ולא אפחד אחר שם.. אז אמרו לי "אבל את באה בשבילו, לא בשביל חברים שלו" אבל היו שם עוד בטח 20 איש שבאו בשבילו, לא הייתי מצליחה למצוא את המקום שלי שם.. חוצמזה גם זאתי הייתה צכה להיות שם, וממש לא רציתי לראות כמה שהיא יפה יותר ממני.

אולי בגלל זה התיאשתי מהר מהאוטובוס.

אני אוהבת את אסף, אני אוהבת אותו כמו שאני לא חושבת שאהבתי מישהו

ואני מבינה עכשיו שתקופת ההתרחקות הזאת הייתה סה"כ סתם עוד משבר שאפשר לעבור אותו, וכל התקופות האחרות שהיו לי עם אנשים אחרים.. משברים שיכולתי לעבור אותם, אבל העדפתי לחתוך. וזה סבבה, כי אני לא מתחרטת.. אבל הפעם אני שמחה שהתגברנו. כי אני אוהבת אותו, אני באמת באמת אוהבת אותו

וכשאני שוכבת על הספה ורואה טלוויזיה וזועקת לחיבוק ונשיקה וסתם מישהו שימחץ אותי אני מדמיינת אותו, אני לא רואה את עצמי עם אף אחד אחר, מה שבתקופת ההתרחקות לא קרה - הייתי מדמיינת את עצמי עם הרבה אחרים.. כתוצאה מכך גם התקרבתי אליהם הרבה, קבעתי הרבה דייטים והרבה ביטלתי, אני אוהבת אותו וזה, לעת עתה, דיי סופי. ברור שאני עוד אכתוב פה שאני שונאת אותו וכועסת ולארוצה לדבר איתו יותר, וכולכם גם תשמעו כמה שנמאס לי ממנו ושהוא שובר לי ת'לב כל פעם מחדש ושאני לא רוצה לשמוע ממנו יותר, אבל היי.. זאת אני.

מה שהורג אותי, זה שכל האהבה הזאת מתבזבזת בפלאפון או במסנג'ר. קשה לי כשהוא רחוק כלכך, קשה לי שכשאני שוכבת על הספה ורואה טלוויזיה וזועקת לחבוק ונשיקה, הוא לא ישמע, הוא לא יבוא הוא לא יהיה שם איתי. אני לא יודעת אם אני רוצה מישהו אחר, אני יודעת שאני צריכה מישהו אחר.

אז לבינתיים, אני אשמח מאוד לתרומות של נישוקים חיבוקות ואלמנטים אחרים של קירבה וכאלה.

ואם אתם מעוניינים לתרום

you know where to find me.