"כשביקשת ממני לחכות שתשוב, לא ידעתי שאלה הם חיי שבעצם ביקשת לך.."

חשבתי על זה אתמול בלילה במסיבה

על הצורך שלהם להיראות מאושרים יחד, תמיד חייבים להתחבק ולהתנשק כי, טוב, הם יחד. ואם הם סתם יעמדו אחד ליד השניה אז יחשבו שמשהו לא בסדר. כמה טוב לי שאין עלי את הנטל הזה של הביחדness, שאני לא צריכה שוב להפסיק להיות אני ולהיות אנחנו, שאני חופשיה לעבור ממקום למקום בשניה, לנשק את מי שבא לי להיות עם מי שבא לי. שיש לי את היכולת לברוח כשבא לי, להישאר כשבא לי.

*****

אני כל הזמן בוכה על כמה שאני צריכה קירבה, ועכשיו אני מבינה שזאת רק קירבה ריגעית שאני צריכה, החופש שלי הרבה יותר חשוב לי מכל אהבה שהיא, מכל מגע, אין שום נשיקה שוות ערך לחופש שלי. להיות אני ורק אני.

אני שונאת מחויבות, אני שונאת שאסור לי, כי מבחינתי הכל מותר לי. ואם הוא מוצא חן בעייני כרגע, זה בכלל לא משנה שיש מישהו כמה קילומטרים מכאן שאוהב וחושב עלי, כי זאת ההנאה הריגעית שלי, כי זאת הזדמנות שאני עשויה לפספס. אני אנשק אותו, ולא יהיו לי רגשות חרטה אחר כך.

אני שונאת את ההרגשה של המחנק הזאת, של 'אין-לי-אוויר-תתרחק-ממני', שלוקחים וזורקים ונועלים אותי בתוך הקופסא הגדולה והמגעילה הזאת של 'קשר'. תקראו לזה אהבה, תקראו לזה אושר, מתנה, חברות, לא-עוד-בדידות, ממש ממש לא איכפת לי. אני נהנת מה-so cold בדידות שלי, מהיכולת לפרוש את הכנפיים שלי ולחפש לי נקודה אחרת שבה אני ארגיש שוב טוב עם עצמי.

וכל פעם מחדש שבא מישהו ומרעיד אותי מבפנים, גורם להנאה הרגעית שלי להמשך הרבה יותר מחצי שעה, שלוש שעות או יום, כל פעם שאני מרגישה שזה עשוי להתפתח זה כואב לי. זה כואב לי בצורה בלתי יאמן כי אני יודעת שברגע שיקרה משהו אני אברח. אני אשנא ואתרחק ואברח וכעס ואאשים ואני אכאיב. אני אכאיב כלכך.

ולא בא לי להכאיב.

אז, אם אתם אוהבים אותי באמת

אם היה איזה יום שעברה לכם מחשבה בראש של 'אני חושב שאני מסוגל לאהוב אותה כמו שהיא צריכה', אז תוותרו. אל תכאיבו לי, אל תכאיבו לעצמכם.

בואו נהיה ידידים. (L)

 ****

[הפוסט הזה נכתב לפני כשבוע, פשוט לא הרגשתי מוכנה להעלות אותו.]

ו, בבקשה ממכם, תחסכו ממני את השטויות של "להיות עם מישהו לא אומר לוותר על החופש שלך"

כי זה כן, זה כלכך כן. וזה הבלוג שלי, לדעה שלכם או לתחושות שלכם באמת אין כאן שום ערך.

-נמחק-נמחק-נמחק-