אני כל הזמן מספרת על נושאים כלכך שוליים.

היא כל הזמן רושמת , אף פעם לא יודעת למה
או מה בדיוק, אבל היא כל הזמן רושמת
מספרת כותבת מתעדת מנציחה את הרגע הספציפי
את הרגעים הספציפים, את הכל.
מתקלחת עם בגדים ומשקפי שמש, שרוולים ארוכים וגרבי צמר
רק שלא יוכלו לגעת לרגע (ברגע)
גם לא לשניה (בשניה)
כי זה הרגע שלה, זה הזמן שלה
וכשהיא תלך היא תיקח איתה את היומן
שחור אדום ורוד לבן כתום סגול ירוק מנצנץ
שקיבלה לפני רגע או שניים (רגעים יומניים),
עטוף באלפי שכבות, כדי שלא יקראו
שלא יוכלו לקרוא לרגע (את הרגע)
גם לא לשניה (את אותה השניה)
כי זה הגוף שלה, הפרטי, האישי, הסודי, הקיים רק בדמיון, שלה.