הצביקה הזה היה פשוט הבנאדם הראשון שבאמת אמרתי לו שחרא וחרא וחרא
ואז הוא אמר שהוא חייב לעוף אבל נדבר בערב
ודיברנו בלילה, ואיכשהו דיברנו רק על החרא שלו
20 דק' של הצרות של צביקה, ופשוט דילגנו על כל הנושא שלי חרא ולי לא טוב
ואני שואלת את עצמי אם זה באמתלרעה? אולי זה סימן שאני פשוט לא הייתי צריכה לספר לו
[ואולי אני סתם? אולי אני בעצם צריכה להגיד תודה על זה שהוא מצא זמן בשבילי ולא להתלונן? אולי אני צריכה לברך על הרגע שהוא החליט לשתף אותי במקום לבכות על זה שלא שיתפתי אותו? אולי.]
מצד אחד אני כל הזמן מקבלת הזמנות של לשתף ולספר ומצד שני אין לי באמת... במה[bama]
למשל שי שתמיד אומר לי שאני יכולה לספר לו אבל השיחות שלנו כלכך תקועות לאחרונה ואני גם ככה מרגישה שרע לו והוא סובל בביתספר אני לא יודעת מה קורה שם והוא לא מספר לי הוא מתמודד עם הבעיות שלו לבד והוא ממש לא צריך גם את הבעיות שלי על הראש אני בחיים לא אפיל עליו דברים כאלה אפילו אם הוא יגיד לי שזה לא להפיל ובהלבלהלבה אני לא... לא מסוגלת לעשות לו את זה אני אחרי זה ארגיש עם עצמי רע.
גם כן בר בכלל אין על מה לדבר יותר כלכך רחוקים שזה מטורף חח כאילו מה לכעוס עליו? לכעוס עלי? אין לי מה לעשות עם זה זאת כאילו עובדה כזאת 'בא בקלות הולך בקלות' ולא נשאר לי מה לעשות אלא להתמודד עם זה.
היום ישבתי ליד מאי בשלב מסויים ורציתי להקיא מרוב שהיא גרמה לי להרגיש לידה לא בנוח
לא רצויה כמעט.
אם את לא אוהבת פעם - אל תאהבי תמיד.
הלאה רמזים. נראה מה קורה בפוסט הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
