שק דמעות מלא במשקעים של פעם
הפעם הראשונה שנגמר לי הלב.
אני זוכרת שנכנסתי וקראתי
תמיד כשאני נזכרת בזה אני בטוחה שזה היה שיברון פיזי, לא רק מנטלי או לא רק מטאפורי.. הלב שלי, בפנים, ממש נשבר.
לא לחצי מסורטט ונקי, לא לשבר עצבני כמו בציורים.. הלב שלי התרסק לאלפי חתיכות כלכך קטנות וכלכך חסרות משמעות כל אחת לבדה
ופתאום קשה לנשום והכל קצת לא ברור, ואני בוכה וצוחקת במין עירבוביה כזאת שרק רסיסים של דבר שכבר אבוד יכולים ליצור
כאוס מוחלט של רגשות מפוזרים על כל הריצפה ואני לידם עדיין המומה
הפעם הראשונה והללא ספק אחרונה שהלב שלי נגמר.
"אני לא יכול לרדוף אחרייך, ואני לא מסוגל להרפות. אני פוחד פחד מוות."
בין הידיים האלה
פתאום אין מילים יותר
וכשהאוויר נגמר
והעיניים כבר סגורות
מרגישה איך אפשר להפסיק להחזיק
ולהתמסר לשקט הזה, אפילו לשניה
אבל את אף פעם לא באמת שקטה.
lost and delirious?
או שסתם שמנה.
עריכה
בדרך אליו
הבטן מתכווצת פתאום יש
כלכך הרבה חששות
עדיין לא בנקודה
שיש בה ביטחון ומתחילה לחשוב
שאחרי כל כך הרבה זמן אפשר כבר
להבין
שאולי אף פעם
לא תגיע לשם וזה
לא בגללו, אפילו לא קצת
זה פאק.
"..אוהב אותך..אוהב אותך..אוהב אותך. את גורמת לי לשנוא את עצמי."
משברים של אמצע הלילה
מקפלים לי את הבטן לשתיים
תמונות של מלחמה.
התקף חרדה1.
עדיין כואב לי לנשום.
.."זה או סקס או ביי בעצם?"..
"כן"
[2008]
-+-.,.._*+*+
היא העמידה פנים שהיא ישנה כשהוא שם את בגדי העבודה שלו, משתדל כמה שיותר בשקט כדי לא להפריע
את הנעליים הוא כבר לקח ביד, ישים בחוץ.
שניה לפני שיצא מהדלת הוא חזר ונתן לה נשיקה במצח
וכשנסגרה הדלת והחמימות היוצאת דופן הזאת חלפה
היא קמה לשירותים לצחצח שיניים
ומול המראה היא ניסתה להזכר איך הוא אמר שקוראים לו.
[מדהים איך שהידיים שלו מפספסות, כל פעם מחדש.. בין אם במודע ובין אם לא מודע
את העובדה שאין שם כלום.
אין שם לב.
אין שם שום כלום.]
אני אוהב אותך.
אתה לא.
דיי.
מה יש לך?
לא יודע, אני אוהב אותך.
אוהב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
