נעלי עקב אתן תופת אורטופדית למה אני נופלת למכלודת המזדיינת הזאת כל פעם מחדש?Q#?$%
חוזרת לנעלי ספורט ותשרפו כולכם
לא בא לי להוריד את האיפור או את השרשרת היפה של אמא
ובא לי שיער אפור
רציתי להגיד שהלכתי לחתונה והייתי גיבורה והדופק שלי היה על 155 לפני שנכנסנו לאוטו אבל נשמתי ולא בכיתי ולא ברחתי ושתיתי ורקדתי ואני גיבורה וזהו. באמת. ותודה לכל מי .. לכל מי שבשבועות האחרונים שמע כמה אני מפחדת.
לפעמים אני מרגישה שהיחסים שלי עם מוזיקה מורכבים יותר ממה שהייתי רוצה שיהיו.
לפעמים אני קצת רבה איתה.
אני לא רוצה שהיא תבוא ותפצע או תבוא ותחבר אותי.
אני לא חושבת שזה עניינה או עסק שלה וזה גם לא מה שאני רוצה שיקרה.
לפעמים היא עושה את זה ממש בלי לשאול, כאילו דעתי לא רלוונטית.
אני רוצה להגיד לה דיי תפסיקי, לכי.
איכשהו אני מוצאת את עצמי בדיוק במצבים האלה שוקעת בכל המילים ששורטות לי את החזה כולל הפטמות.
יש לי מילים ומעט מאוד יכולת להביע את הרעיונות.
כשהייתי בגן, בערך גיל 3 או 4
גן קטן ישן טחוב
אני זוכרת שאור היה רק מעט, בגוונים כאלה של קרניים שבכוח חודרות תריסים
קצת לפני פורים ועדיין לא היינו מחופשים אבל כבר הגיע הזמן ללמוד סיפורים, אז ישבנו בפחת-או-יותר מעגל כשהגגנת משלימה אותו
קראו לה אפרת ואהבתי אותה נורא כי היו לה בעיות בדיבור, כמו ש' ס' צ' פ' גם
אהבתי את איך שהשפתיים שלה התעקלו
היא הקריאה מספר את הסיפור ובשלב מסויים היא הגיעה לחלק שאחשוורוש מקבל מלא נשים, עובר עליהן אחת אחת ואומר שלא מתאים לו
והיא קראה ילדה ילדה, הן ישבו לידה ואז אחשוורוש אמר 'לא', והן חזרו לשבת ליד כולם
וישבתי והתרגשתי וכל כך רציתי שיהיו מספיק שמות בשביל שיקראו לי גם
ואז היא קראה לי ואני זוכרת איך התביישתי וכמעט נשארתי לשבת, אבל קמתי והלכתי ובסוף הייתי זו שאחשוורוש החליט לשמור
וישבתי ליד אפרת והרגשתי מובכת כי לא ידעתי מה גרם לה להחליט להפסיק אצלי, לא היו הרבה בנות לפני, והיו לא מעט אחרי, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שאני יודעת, אני יודעת שאותן היא מחבבת יותר, את הראש שלהן היא מלטפת יותר.
וכל כך שמחתי שאני יכולה לראות את התמונות מקרוב ולא לחכות לסיבוב שהיא מראה לכולם.
הרגשתי כלכך מיוחדת, אבל אני לא חושבת שסיפרתי להורים את זה אז
אתמול כשדיברתי עם ההורים נזכרתי בזה, הם בכלל לא הכירו את זה
הייתי זורקת את כל החרא הזה של לכתוב אם הייתי יכולה, הייתי נותנת הכל בשביל להיות מסוגלת לכתוב מה אני באמת מרגישה ולא לדחוף את זה לתוך ערימת מילים אחרות כדי שאף אחד לא יראה מה באמת עובר לי בראש
מהזה הזין הזה
כאילו, לא זין
כי זין כרגע זה עסק חיובי נורא ואני לא רוצה לתת לו משמעות שלילית אז
מהזה החרא הזה
כן
יותר טוב
ביי.
אגב, מי הדביל שנכנס כל הזמן לבלוג דרך גוגל מהפוסט של פיפי במקלחת? דיי תתאבד כבר
לאחרונה (או שלא?) אני מוצאת את עצמי מפקפקת ובוחנת מחדש כל דבר שאני מרגישה.
מזלזלת ביכולת שלי להרגיש דברים מהעומק של הבפנימה, לא רואה את עצמי מסוגלת להתמסד בכלל ולהקשר לרגש כלשהו
הנסיעה הביתה עוברת בשתיקה יחסית. היא זורקת משפטים לאוויר ואני מנסה לקטוע אותה כל פעם עם מילה אחת, רק מתוך הרצון להתחמק מהנושאים הכואבים / מביכים / מביך זה בראש. אנחנו עושים את הדרך ממנורה למנורה ואני נתלית בתחושה שהמעבר מהאור לצל עושה לי בבטן ובקצוות של העיניים, אור צהוב אל תעזוב אותי לעולם, תשאר לחבק אותי לנצח, בבקשה?
בזווית העין אני רואה שני ילדים על מדרכה נקיה יחסית לוחצים יד בחיוך ילדותי ואז פונים לדרכם. רציתי להתפנות בזה הרגע ללהתעמק בפשר לחיצת היד ומה גורם לשני ילדים לעמוד בשעה כזו בפינת הרחוב אבל כבר התקדמנו ויותר מידי שיחים ואורות צהובים מעסיקים לי את הלב ואני נשאבת חזרה לקצב של הגלגלים הגדולים על הכביש.
ביציאה הדרומית מאשדוד אני אומרת שלום לויקי וללב הגדול שמציירים וצובעים לה כל פעם מחדש.
את יודעת שאריק באמת אוהב אותך ויקי? הוא באמת באמת אוהב אותך.
כבר ארבע שנים וחצי שאני עוברת כל שבוע ובוהה בכם אם יוצא לי או מגניבה מבט חטוף אם הזמן לא עומד לרשותי, והאהבה שלכם ממיסה לי את המוח שתמיד בוחר לטפטף דרך האף והעיניים.
כשאתה מניח עלי את הראש באוטומט אני עוצמת עיניים ורואה רק עם הידיים, נוטשת את אחד החושים שאני יותר אוהבת ומתמסרת באמונה עיוורת למראות שהאצבעות מעבירות לי.
לפעמים במאמץ עילאי אני פותחת את העיניים ותמיד אני מופתעת מכמה שאפשר להת-אהב בשיערות-פטרוזיליה הקטנות האלה שיש לך כי אתה מסרב לשים מרכך, או בחולצה הדהויה שלך שאפילו הגנבים שזיינו לך ת'צורה אז בטיול לא רצו לקחת כי היא כלכך מהוהה שהיא ראויה לכבב בתור סמרטוט ולא לשמש כבגד.
אפילו את אצבעות-הרגליים-דמויות-רגלי-העכביש-שלך שזזות ברוגע אני מתחילה לחבב, כל פעם שאני פותחת עיניים.
היו רגעים שהתחננתי בלב להרגיש את הציפורניים שלך ננעצות בי
היום יצא לי לעצור ולחשוב למה כל כך חיכיתי שתכאיב לי
ואולי חסרות לי ההלקאות העצמיות האלה
חסר לי שכואב לי.
אני שומעת אותו מחייך כשהוא לוחש לי מילים ישנות ואני רק רוצה לנשום בכוחות עצמי אבל הוא נופל עלי מבעד לעיניים וזה מעכל לי את העור ונותן למבט שלו אפשרות לחדור אלי ביתר קלות אני רוצה להכיל את כולו, להכיל הכל עד שכבר לא ישאר מקום לכל מה שהיה פה פעם רק לפני כמה דקות.
הוא שואל אותי איך קוראים לי
תמשוך לי בשיער
הוא שואל אותי איך קוראים לי
תמשוך לי בשיער
הוא שואל אותי איך קוראים לי
תמשוך לי בשיער
הוא שואל אותי איך קוראים לי
למרות שהוא ידע כבר מההתחלה
-
אני תמיד תוהה למה הוא פוסח על המילים שלי
אף פעם לא מוכן להתמקד בהן
לפעמים זה נראה שהוא רוצה אותן
אבל בשורה התחתונה כל מה שהוא עושה נראה כמו לברוח
ולהתחמק
ואיכשהו דעתו חשובה לי
ואני לא מבינה למה זה נראה כאילו הוא מפחד לתת לי כל תשומת לב שהיא לא בסודי סודות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
