קמתי ולא הבנתי אם חלמתי או אם זה באמת, רק דבר אחד ידעתי שבכיתי מתוך שינה ופשוט המשכתי לתוך הלילה

ובכיתי כלכך הרבה וכלכך באמת כמו שכבר הרבה זמן לא בכיתי, ופחדתי ורעדתי וכל הזמן קראתי לו

וידעתי שהוא לא יבוא ועדיין אכלתי סרטים מהחלום ובשלב מסויים הכל התערבב ולא הבנתי מה קרה ומה לא קרה

ומה קורה עכשיו ואני רק רוצה לדבר איתו ולשמוע אותו שוב

הבטחנו שהצבא לא ירחיק אף פעם

וכמובן שלקחתי את זה בערבון מוגבל, זה תמיד קורה

אבל זה קורע, וזה קשה

ואני לא מפסיקה לחשוב עליו ולהתגעגע אליו

אין פלא שאני חולמת רק עליו בשבוע האחרון

ולא חלומות שמחים, אפילו לא קצת שמחים

אני רוצה להחזיק לו תתחת שוב וללכת לידו ולצחוק על אנשים שחושבים שהם מגניבים

ולחפש מקום חשוך ולהפריע לו באמצע כי אני חייבת להגיד לו כמה אני אוה.. כמה אני אתגעגע..

כמה שלא ילך, שישאר איתי.

אני רוצה להגיד לו שיש לו ריח טוב ולצחוק עליו שהוא כ"כ מעפן, אני רוצה לריב איתו ולהתעצבן

ולבקש סליחה כי אני יודעת שטעיתי שוב אבל הוא יבקש סליחה בכלזאת בשביל שאני לא ארגיש רע

אני לא רוצה לקבל אסמסים פעם בשבוע לשמוע שהכל בסדר ושהוא כ"כ אוהב ומתגעגע

שאני לא יכולה לתאר לעצמי כמה אני חסרה לו כמה שהוא מת לנשק ולחבק ודיי

אני רוצה שהוא יחזור להתקשר סתם בדרך, אפילו שהוא מתנשם מהסיגריות

אפילו שהוא מתפרק ומשתעל ומזדקן, אני רוצה להציק לו ולעשות לו ריגשי שהוא ימות בגיל 30 כי הוא יחנק בזמן עליה במדרגות

ואני רוצה את החבר הכי טוב שלי בחזרה.

פוסט שהיה צריך להכתב מזמן, אבל מחוסר אנרגיות ומוטיבציה לא נכתב.

נמאס לי מהפילוג המועצתי הזה. החל מילדים בכיתה א' ועד לזקני המושב - כל אותם האנשים שלאו דווקא יש להם נגיעה כלשהי בתנועת נוער כזאת או אחרת.

בחופש הגדול החליטה המליאה הנכבדה של המועצה ברוב גדול להעביר את התמיכה הכלכלית (ולא רק הכלכלית, אני בתור חברה בתנועה השניה מרגישה מאוד לא אהובה ולא אהודה, המועצה לא רק שלא תומכת אלא גם מנסה הרבה פעמים למנוע פעילויות, לאו דווקא בצורה ישירה ובוטה..אני בטוחה שאף אחד לא הורה לאנשים לא לאפשר לנו לעשות דברים.. אבל אי אפשר להתעלם מתחושת הפחד המאוד לא הולמת שיש סביב ראש המועצה.. אף אחד לא רוצה להתעסק או להסתכסך עם מר מוני היקר..) לצופים, אבל האם המליאה הזאת באמת מייצגת את מי שהיא אמורה לייצג?

סביר להניח שחברי המליאה מייצגים דעת קהל כלשהי, אני לא יכולה להתעלם מקריאות שונות של הורים - התנועה לא עובדת. ואני גם לא טוענת שהיינו מושלמים.. כי היינו מאוד רחוקים מלהיות מושלמים. בשנים האחרונות התנועה הילכה על חוט דק בין עשיה קלוקלת לחוסר עשיה בכלל.. אין מה לעשות, חייבים להודות בזה.

אבל האם ההורים הם אלה שהולכים לתנועה? ההורים מקנים שם ערכים/סופגים שם ערכים? אי אפשר להתעלם מדעת ההורים אבל מה קרה לדעתם של בני הנוער? איפה המקום שלנו להביע את עמדתנו?

אני לא זוכרת מי כתב בפורום שלנוער ניתנה הזדמנות להביע את דעתו במליאה, אני חושבת שזאת הייתה למדן.. אז הנה חדשות - לא הייתה לנו הזדמנות. היינו צריכים לעמוד בחוץ ולהפגין, למרות ששלחנו מכתבים והודענו לחברי המליאה שאנחנו מתנגדים לצופים ומבינים את הטעויות שלנו, אבל האם מישהו התחשב? מישהו באמת הקשיב?

זה הרי ברור שההחלטה לעבור לצופים הייתה מכורה מראש, המליאה הייתה שם רק בשביל להפוך את כל ההליך הזה לדמוקרטי, תירוץ למצפונים של כולכם וגם עובדה כלשהי להציג בפני כל המתנגד ולסתום את פיו.

אחרי שהמליאה החליטה מה שהיא החליטה - אנחנו החלטנו להמשיך לקיים את התנועה בלי תמיכת המועצה, תנועת נוער אמיתית.

אני לא אשקר- היו לי המון ספקות בהתחלה. כדאי? זה נכון? יש לי כוח? ובהתחלה חשבתי לא מעט פעמים לוותר, למה אני צריכה את כאב הראש הזה? כי זה קשה, זה מאבק לא נורמלי.. נלחמנו על כל חניך וחניך ועל כל פעולה ופעולה, ישיבות של שעות ואח"כ ביצועים של ההחלטות במשך ימים.. זה לא קל, זה ממש לא קל.

אבל היום אני מבינה שלא יכולתי לבחור טוב יותר - התנועה הזאת עם כמה שהיא משתלטת לי על החיים היא ממלאת אותם בכלכך הרבה, המון דברים שהיו אצלי לא ברורים ולא פתורים בזכות המאבק הזה הרבה יותר קלים להבנה, לתפיסה. תנועת נוער בהנהגת נוער - כמו שזה אמור להיות.

לאחרונה הרמנו חג מעלות מדהים, באמת באמת מדהים. שבועיים לא ראיתי בית ליותר מחצי שעה ברצף, שבועיים לא ישנתי מעל שלוש שעות בלילה בגלל שחזרנו מאוחר מאירגונים או בגלל לחץ ותכנון דברים עד לפרטים הקטנים ביותר..

שבועיים שהשתלמו כלכך - היה לנו חג מעלות מדהים ברמות מטורפות.. מועצות מכל הארץ התגייסו בשביל לתרום ולעזור - שלחו אנשים, שלחו ציוד, שלחו הערכה ותמיכה ואהבה.. מעל הכל - החניכים נהנו.

כשראיתי איך שהם מתלהבים ושמחים שוב לחזור ללבוש כחול, כשהם באו וחיבקו ורקדו איתנו, כשראיתי כמה כל זה חשוב להם.. כמה הערב הזה חשוב להם

באמת שזה היה שווה הכל.. בכינו מהתרגשות והקלה ואושר, אושר כלכך גדול..

אין מה להגיד, בארבע השנים האחרונות התנועה במועצה שלי גססה..עד למצב שהיא מתה. זלזלנו בה, לעגנו לה ולקחנו אותה נורא כמובן מאליו. היום אין מצב שזה יקרה שוב - אנחנו באמת ובתמים תנועת נוער מלאה במנגיהים, תנועת נוער שמכשירה מנהיגים ו.. אני יודעת, אני יודעת שזה הכל בזכותנו. כי אנחנו נוער מדהים, ואם יש הורים שעדיין יש להם ספק שתנועת בני המושבים לא תצליח במועצה הזאת אז תנו לי לבשר לכם - אתם טועים..

היום אני יודעת שהכאפה בצורת הצופים שקיבלנו, הייתה במקום ולעניין, בלעדיה לא היינו מגיעים לשומקום..כל התהליך הזה לא היה מתחיל ואנחנו היינו נשארים באיכסה הגדול הזה שנשאר מתנועה שפעם שגשגה.

אז תודה רבה למר ראש מועצה, תודה רבה לרבותי חברי המליאה. עשיתם את שלכם - דחפתם אותנו.

עכשיו כשגדלנו, הבנו איפה טעינו ותיקנו, התבגרנו והכי חשוב - השתננו.. לא הגיע הזמן להזדמנות שניה?

אנחנו לא מבקשים להעיף את הצופים - אנחנו בעד ריבוי תנועות.. במדינה פלורליסטית אסור להגיד לאנשים לאיזו תנועה ללכת.. אבל המעשה המוסרי והנכון לדעתי הוא לתמוך כלכלית בשתי התנועות בצורה שווה, דיי להתעלם מאיתנו.. זה כבר לא לעניין. אי אפשר לעצום עין כשכ200 בני נוער וילדים פעילים בתנועת נוער אחרת מזו שהחליטה להזדהות איתה המועצה.

והכי חשוב - דיי לפילוג המועצתי הזה

דיי לריבים חסרי פואנטה.. דיי, תנו לנוער לנהל את המאבק שלו בשקט נגד המועצה.. תתמכו במקומות שבאמת צריכים אתכם, ואל תלכלכו עלינו. זהו.

בלוג חסר פוטנציאל, ילדה חסרת עתיד

חסר חוליות, חסר חיים, חסר כבוד

כבוד בסיסי

לך ליחה, לך לךָ, what's the different? כולם אותו דבר, תעמידו אותם אחד ליד השני ומי שימצא הבדל יקבל נשיקה וחיבוק. כמו ללכת ברחוב עם מקל ולהעביר אותו על קורות העץ שבגדר, טקטקטקטקטקטק, וזה מהדהד במוח וגם אם רוצים להפסיק אי אפשר, טקטקטקטק.

כולם אותו דבר.

מקובעים מחשבתית, מסתכלים רק קדימה הולכים מהר מהר להגיע לאן שצריך.

ולי, לי יש רומן עם השמש, עם הצדדים

השוליים של החיים, חיים בשוליים. אני שולית?

"בואי החוצה קצת, אני חייבת שמש" מלמלתי, "אני אוהבת את הפוטוסינטזה שלך", היא אמרה לי. אני צמח. צמח אני. ואני רוצה זרועות ארוכות, להתפרס על הכביש כנגד השמש ולצמוח ולגדול, אני רוצה גדר מסביבי עם שלט "אין מעבר", תסתכלו כמה שאתם רוצים - ילדת הפוטוסינטזה - האטרקציה החדשה, פרחים בשיער וציפורניים עלים, ונמשים ירוקים ושמש. אוי, שמש.

אני רוצה להיות גבוהה, ודקה, וארוכה, ועדינה, אצילית, ואני רוצה לסובב ראשים, ואני רוצה להפנט אנשים, ואני רוצה לשבות לבבות, ואני רוצה להפיל את כולם שדודים לרגליי, ואני רוצה. ורוצה ורוצה ורוצה ורוצה ו..אז אני נזכרת שבכלל אי אפשר לשים גם ו' וגם פסיק, אז צריך לוותר על משהו - משהו צריך ללכת, מבינים?

בלי אבל, בלי את מיוחדת בלי ואו את שונה כזאת, כי אנ'לא. תעמידו אותי לידם ומי שימצא הבדל יקבל חיבוק ונישוק. כי זה כמו הזמזום הזה במוח של הנורמליות, של החוסר גיוון, בינוניות מתפרצת ומציפה.

אני בינונית, ממוצעת. אני לא מתחת - אבל גם לא מעל. אני באמצע, במקום הכי מוגן, והכי משעמם. אני? משעממת? כן, אני משעממת. בדיוק במידה הנכונה, שניה לפני שהעסק נשרף אני נגמרת, הבינוניות שיש לי להציע מכבה את עצמה ואני נרדמת, ככה שממבט ראשון שני שלישי עשירי לא תשימו לב כמה שאני רגילה, כמה שאין לי כלום מעבר להציע.

איזה שטן ירצה בי? עסקת חליפין תמורת נשמתי - חמישה שקלים ובייגלה חצי אכול. אבל אדוני, אני בכלל לא אוהבת בייגלה.. הצעה אחרונה כפרה, זה או זה או כלום. טוב בסדר, אבל תהיה עדין אני..רגישה לכאבים. אל תדאגי נשמה, אני אהיה עדין מבטיח.

אני לא שלך, וגם אם אני רוצה אני לא מסוגלת, יש בי משהו שזועק להישאר רק שלי, פרטי, אישי, מבודד, לא ביחד - רק לבד. ואני בימלא לא רוצה, אז זה מסתדר. "יפה שלי" אני לא שלך, אבל אתה שלי.

רציתי לעשות פסקאות, להשליט קצת סדר - אבל מי אני שאכפה סדר על מה שאוהב להיות מבולגן? זה כמו לאכול לחוד כל מרכיב ומרכיב בשוקולד, זה לא טעים באמת כשזה לבד.

עור יבש בקצה הציפורן.

זה מה שיש לי להגיד.

[יומרנית, ילדותית.]

-

קטע משוחזר שלי.

אני אוהבת אותו.

ישןןןןןןןןןןן

חורף

כמה זמן הבלוג שלך פתוח?

עוד חודשיים זה יהיה 3 שנים

איזה סוג בלוג יש לך (ביקורות, עיצוב, אישי)?

אישי מאוד

האם את מרגישה שהבלוג עוזר לך להתבטאות?

אממ, אני לא יודעת. אני מניחה שכן אחרת לא הייתי כותבת..לא?

האם בזכות הבלוג קרו לך דברים מעניינים בחיים?

אממ .. המון בנים שהייתי איתם וגם המון חברות שעכשיו אנחנו קרובות ממש.. :) נראה לי אבל הכי חשוב שקרה לי זה אסף

האם את אוהבת לקבל ביקורת בונה לבלוג שלך?

ממש לא

האם עיצבת את הבלוג לבד, או נעזרת בבלוג עיצובים?

לבד.

מה עדיף? רשימות כתובות או תמונות?

למי איכפת?

האם את נוהגת לעשות פוסתמונות?

לעיתים

האם את שמחה שפתחת את הבלוג הזה?

אכן

-

היה מדהים..שווה כל שניה שלא ישנתי בה וכל תלונה שיצאה לי מהפה

פשוט מרגש ומחמם את הלב ובכלל.. היה מדהים.

וכלכך אוהבת את כל האנשים שתמכו מרחוק ותמכו מקרוב ובאו לעזור ועודדו ודיברו ועשו ותרמו

שחיבקו והקשיבו ובנו וצחקו ונתנו כל כך הרבה.. זה בכלל לא מובן מאליו שהייתם שם, שהתקשרתם

שסימסתם שהגעתם שמחאתם כפיים

ואנחנו, שזה הכל בזכותנו

בשיא הצניעות - זה הכל בזכותנו. זה אנחנו ו.. אין עלינו, כי אנחנו הכי הכי טובים.

(מחכה לחופש - מתרגשת בגלל שני האירועים. כיף לי(: למרות שהוא רזה.)

 היי

הפגנת הנוער למען החזרתו של גלעד שליט שתתקיים ב4.1 עברה מ-מול בית ראש הממשלה ל-כיכר רבין.

כל מי שבא ומכיר אנשים שבאים תעבירו את זה.

לאחרונה יש נושא מרכזי שמעסיק אותי די הרבה והוא הגיוס-גלעד שליט.

הצעד הבא שלי הוא גיוס, אין לי דרך אחרת לנסח את זה. אף פעם לא היו בי שום ספקות לגבי הגיוס שלי, זה תמיד היה מובן מאליו שזאת חובתי (ומבחינתי גם זכות ומשהו שאני רוצה לעשות גם אם הוא לא היה חובה) להתגייס לצבא ולתת את השנתיים האלה וגם יותר אם צריך.. אני אתן הכל בשביל להגן על המדינה הזאת כי אני יודעת שגם עלי שמרו.

ביום ראשון 4.1 תיערך הפגנה גדולה מול בית ראש הממשלה, הנוער יפגין ויראה שהוא כואב על כך שגלעד עדיין בשבי ואנחנו דורשים את חזרתו המידית.  אחרי שהחלטתי להתייצב בהפגנה הזאת עצרתי לחשוב רגע למה אני מפגינה.

אני מפגינה כי במקום מסויים המדינה שלי הפנתה לי את הגב - היא דורשת ממני להקריב גם את חיי למענה אך היא לא תסכן כלום למעני.

איך נשארת שם? איך נפלת קורבן לשלטון הכושל בישראל? שלטון חלש ולא אחראי, שלטון לא בוגר ולא מנוסה מספיק.

ומה איתי? מה יהיה עלי? איך אני יכולה לארוז מחר תיק ולצאת בידיעה שאם זאת אני שנופלת בשבי - שם אני נשארת?

את האמת אני לא מסוגלת, אני לא יכולה ואני גם לא מוכנה לקבל את המצב כעובדה קיימת.. פשוט לא, כי אם הם עוד חושבים שזה בסדר לישון ולא לעשות כלום אני מתנדבת לתת להם את קריאת ההשקמה. לא יכול להיות שמדינה שולחת חיילים לקרב ומשאירה אותם שם.. לא יכול להיות. ואני יודעת שהמחיר כבד אני לא מקלה ראש בכל עניין החלפת השבויים, 1000 הם מחיר גבוה בלי ספק אבל זה רק מראה על ערך חיי אדם שלנו לעומת ערך חיי אדם שלהם.

1000 נפשות תמורת אחת? מדינה יקרה - מבחינתי כן. ולא כי אני מזלזלת בכאב של משפחות ההורגים בפיגועים שאחראיים עליהם אותם עצירים שאנחנו אמורים לשחרר, ממש ממש לא.. אני פשוט פוחדת שזה יהפוך להרגל. לוותר כל פעם שהמחיר גבוה.

זה לא גמור

אני לא מצליחה לכתוב

זה לא עובד לי

נשבר.

מחשבות הולכות וחוזרות.

אאאאאאוווווווווו

כיף עם מר דורררררררררר D:

מרוב לשבת כבר אין לי חיים, ובכל זאת אני לא לגמרי בלתי מרוצה

פשוט נורא עייפה ומתלוננת

תתגעגע אלי.תודה.

מרגיש לי קצת כמו חזרה למסלול

אולי זה מה שזה? יכול להיות?

זה מרגיש לי כמו סדר. שגרה.

וגם, ההוא. מרגיש לי בסדר. איפה שהדברים יושבים.

טוב, ללוכת לבצפר. ביוש

לא שתיתי קפה כבר שלושה ימים

אני חוטפת קריזים.

עצבנית כזה.

וגם שמחה

וגםפוחדת קצת

ביי

הוא אמר שיש לי חרא אופי, אבל מהכפת לי?

זה סימן שאיכפת לו ואני משועשעת עד השמיים, הוא כן הבין את הרמזים

אבל היה אידיוט מידי בשביל לעשות משהו איתם

ואז הוא גילה את האמת ונפגע

ובצדק אני אומרת, לרגע לא תתפסו אותי חושבת שהוא נפגע בלי סיבה

אבל זה משעשע אותי

שאיכפת לו

שזה עדיין פוגע לו בכבוד במקום מסויים

אין לי אופי מגעיל(כמו שהוא אוהב להגיד לי), אבל כן הייתי מגעילה אליו

לא איכפת לי כלכך שהוא שונא אותי כמו שזה הזיז לי פעם קודמת

היה לי נורא כיף אתמול עם דור אפילו שנפלתייייייי אפילו שאיחרתי לכל מקום

היה לי נורא נורא נוראא כיף אתמול עם דור.

עצבנית אלימה ולא נחמדה

ביי.

לא מאמינה שבערך כל שבועיים אני מקבלת מהזה השטויות האלה? מה? מהזה?

שונאת אנשים.

שכולם יפסיקו לעצבן אותי ולהיות חופרים מטומטמים ומתחכמים

ושנדב יחליט כבר אם הוא בא או לא כי אני תכף בוכה