רגש הוא דבר ארעי, חולף

נוגע בנו לדקה ועוזב לגעת באחר

אין טעם להתקע על אחד

לשמר את האתמול שכבר מזמן

לא שייך לנו

אל תזכרו לי את פעם

תחיו איתי את עכשיו

עוד חמש דקות גם ככה אהיה קצת אחרת

הבלוג הזה מיותר

הוא משמר משהו פגום, רקוב כמעט

הוא מתעד דבר שהיה שלי רק לשניה,

אפילו דבר שהייתי שמחה לשכוח ממנו

אין טעם לתעד דברים שנועדו לעזוב

אי אפשר להחזיק בכוח רגש אצלי

הבלוג הזה מיותר

בשבילי.

אני קשורה לכאן יותר מידי.

אם פעם בלוג פרטי נתן לי הרגשה של בית ריק

עכשיו בלוג פרטי נותן לי הרגשה של מתחת לשמיכה.

פתאום אחרי שהוא הלך

יש טעם להרגיש

לכעוס להתעצבן

להיקרע מבפנים ולאהוב

פתאום יש טעם

יש על מה להלחם

יש מה לעזוב ויש מה להשאיר קרוב

פתאום יש לי משמעות

קטנה משלי

לדברים.

[הלב שלי כלכך לא רגיל לבחוצה הזה, אני בחיים לא אתן לו לראות עוד אור-שמש]

זה כמו שאדם נכנס לגמילה מרצון, ואז הוא מבין כמה שזה לא נכון כמה שזה לא בריא לו כמה שטוב היה לו להרוס את עצמו לעשות סמים כמה הוא היה שמח ומוגן ועכשיו כשהלב שלו נגע בבחוץ, אחרי שאחריםנגעו בלב שלו הוא כלכך מתגעגע לחומות שהוא בנה להגנות שלו לכל מה שהיה שלו ועכשיו כבר לא, לא הוא ולא הלב שלו עומדים במגע עם הבחוץ ומצד אחד הוא כלכך רוצה להיות נורמלי ולא לפחד להיפגע כל הזמן אבל הוא לא יכול..לא יכול

אני לא יודעת למה כששיר אמר לי שהוא לא יבין אותי בחיים זה שבר לי את הלב.

לפעמים להיות שונה

זה להיות לבד

ולפעמים להיות לבד

זה לאו דווקא נחמד

ולפעמים היא כן רוצה שיבינו

היא לא רוצה את החיבוק הזה של "אני אוהב אותך בכלמצב"

והיא לא רוצה את ההבטחה שתמיד יהיו שם

או שיהיה בסדר כי היא יודעת שלא יהיה בסדר כבר

היא רק רוצה

לא להיות יותר

לא בא לי יותר לחיות

אין לי כוח יותר לחיות

ואני לא מדברת על להתאבד, אפילו לא חושבת על זה

התאבדות היא אקט של פחדנות וחוסר יכולת להתמודד עם בעיות

אני פשוט לא מסוגלת יותר להעביר עוד ימים

לצחוק מאותם דברים ולראות אותם אנשים להרגיש אותן רגשות

אני כן צוחקת, אני כן נהנת

אבל למה בסופו של דבר רע לי? למה לא טוב לי?

לא בא לי יותר לחיות

הלוואי שמחר אני פשוט לא אקום.

"?"

"עוברת עלי חרא תקופה

אני נוסע לחו"ל

לשבוע

אני אדבר איתך כבר

ביי"

"לא

ביי ביי"

"מה לא?

אל תעני"

"אל תעני, צביקה? אין לי מה להגיד לך.. כבר כמה ימים אני מנסה לתפוס אותך כי היתה לי תחושה שקרה משהו ואפילו לא טרחת להחזיר לי תשובה

עם כל הכבוד לתקופה החרא שלך לא נראה לי שבא לי שנהיה בקשר רק כשבא לך, ואולי הייתי צריכה אותך? אולי אני מתפרקת ואין לי יותר כוח?

היית כל כך מרוכז בכמה שלך חרא לא חשבת עלי בכלל.. סופר אגואיסטי מצידך ושוב אתה מוכיח לי שאתה הרבה יותר דיבורים ממעשים. תהנה בחול."

צבי מעצבן אותי

אני מרגישה שכל פעם שאני פותחת את עצמי בפנייו אנחנו רק מתרחקים יותר

ואתמול שלחתי לו אסמס לשאול אם הכל בסדר והוא עדיין לא ענה

שימצוץ לי

כל פעם שאני אוכלת בא לי להקיא

חשוד

אמ

למה היא כל הזמן עוברת לדבר על עצמה בגוף שלישי

או שני

רק לא בגוף ראשון

רק לא לדבר על עצמה, רק לא לפתוח את עצמה

אנדריי מעצבן אותי בא לי להרוג אותו

תמיד חשבתי שהכל הסיסמאות האלה של "אני אולי מחייך אבל אני גוסס מבפנים" הם סתם זעקה לצומי, ניניני רע לי אני מסכן

אבל אני כל הזמן חושבת לאחרונה על זה שאני עצובה

אני באמת באמת עצובה

ומצד שני אני מחייכת, אני צוחקת אני נהנת

אבל אני כל הזמן עם תחושה כבדה כזאת של אני עצובה ובהלבלהל

ואני מרגישה כלכך יללנית והיא פשוט סתם מתלוננת שקשה לה כי מה כבר קשה לה

הרי הכי חשוב שהיא בסדר, שהיא בריאה ושלמה ושהכל טוב אצלה

אין לה זכות להתלונן, סתם ילדה קטנה שרוצה צומי אז היא בוכה

כלום לא רע אצלה, הכל בסדר

הכל פשוט מצויין

כל הזמן חושבת רק על הנשיקות שלו

על השפתיים והלשון שלו

ועל איך שהידיים שלו מונחות

אבל בעיקר על השפתיים והלשון שלו

ושאני רוצה.

הוואלה האדיש הזה שלו, כל המנטליות של לשים זין ולהתנהג לפעמים בנבזיות אפילו לכל מה שלא נראה לו

זאת לא אני, זו לא דרך ההתנהלות שלי אני לא מסוגלת לעבור ליד אנשים ולדעת שפגעתי בהם

זה כואב לי גם

פתאום אני שוקלת מילים ליד עצמי..ובעצם, בכלל לא פתאום

אבל אני מגיעה למצב שכזה ש..אפילו את המחשבות אני מסננת, פוחדת שמישהו יראה אותן

יחלוק אותן נגד רצוני ורשותי אני.. לא מסוגלת יותר לגלות

והוא אמר לי ש'מתרגלים'. איך מתרגלים לתת לאנשים לחטט בך ככה? would never

ו

הלוואי ואופק כתב את המשפט הזה בבלוג שלו עלי

את ה'כשבעצם רצה להגיד לה בלהלבה' כי בא לי שהוא יחשוב עלי.

לאור הנסיבות

הפוסטים עוברים לטויטה

ואני עוזבת

נכנסת לעצמי

היה שלום

סה"כ קטעים: 237

אני מרגישה שאולי אסף קצת יותר מידי אדיש למה שאני אומרת

אני מכבדת את מה שהוא,  איך שהוא אוהב לעשות דברים

ובגלל שאני מכבדת את זה ומבינה שאני לא יכולה להתמודד עם זה

החלטתי שבאמת לי אין מקום בחיים שלו ולו אין מקום בחיים שלי

ראשו חסר השיער נושק לראשה המצחקק

ומצח למצח

ואף לאף

וחיוך לחיוך

ויד ליד

ושקט לשקט

ואחר כך היא תבכה ותצחוק באוטובוס ותבכה ותצחק באוטו ותבכה ותצחק על המדרכה ובמיטה ובשירותים ובחושך כי היא מצטערת שהיא הלכה משם, ומצטערת שבכלל באה.

ולמה היא מתגעגעת רק עכשיו? רק פתאום? רק אולי.

have i told you i ache

have i told you i ache

have i told you i ahce for you

have i told you i ache

have i told you i ache

have i told you i ache for you?

מסתכלת בתמונות ורוצה לגעת, ללטף ולחבק ולהגיד לו כמה שהוא חמוד

כמה שהוא חמוד, חמוד שהוא כמה.

כלכך רוצה לספר לו כמה אני אוהבת לשים את הידיים שלי על הלחיים שלו

ולצחוק. אני אוהבת לצחוק.

יש לסכם את אתמול ב "אישי, פרטי, שלי" "עקרונות" "נסיכה מדהימה" "חוסר אמון" "חוסר בטחון"

טוב אז אי אפשר לסכם את אתמול. 

נהנתי אבל

אבל.