אני מרגישה לא בסדר.                     משהו כאן לא בסדר.

[אגב, חדשות רעות היום. ממש רעות, אני צריכה למצוא פתרונות דיור לחצי ספטמבר חצי אוקטובר.]

רק רציתי להגיד שאני יודעת שמשולש לא נכנס לחור של עיגול

אבל הלוואי.

אני כן..כן מרגישה. אבל מה אני אמורה לעשות?

מה אני אמורה לעשות?

אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב על מה יקרה כש, אני לא מסוגלת להפסיק לדאוג לעצמי

שאני לא אשאר לבד.     שיהיה מי

שיסתיר אותי.

כשאני מרגישה אני נחשפת

אולי לא בא לי בכלל בכלל .

אולי עדיף איזה מישהו שיגור בדרום

שנוכל להיפגש פעם בשנה

להעלות זכרונת להתחבק על מדרגה

להתנשק

ללכת הביתה

לא להרגיש כלום

לא לחשוב על כלום

לא להסתתר מכלום

אני כלכך מגעילה חחח

לישראבלוג יש יומולדת 7. ביקשו שנכתוב מה ישראבלוג בשבילנו, או משהו בסגנון לא עצרתי יותר מידי בשביל לקרוא

פשוט הרגשתי שהפעם בניגוד לפעמים אחרות אני חייבת כן לכתוב.

את הבלוג הראשון שלי [67033] פתחתי איפשהו בכיתה ח', הוא היה, פחות או יותר, יומן רשת.. בדיוק מה שהוא אמור היה להיות.

לא בשביל לעדכן אף אחד לא בשביל להתחבב על אף אחד. פשוט חמוד (וכתום בצורה מזעזעת, נדמה לי).

את האמת פתחתי בלוג כאן רק אחרי שקהילת הבלוגים מייבלוג נסגרה וכולנו היינו קצת בהלם קצת מזועזעים קצת שבורים ואחרי.. כמה חודשים טובים גילינו שנפתחה כאן טבעת לניצולי מייבלוג ורוב רובנו פתחנו כאן בלוג(אני לא מאמינה שנאי עדיין מדברת על כולם בתור אנחנו, דיי מטריד). בכל מקרה כמו שאמרתי הרומן שלי עם ישראבלוג ארוך, אני מניחה שאם פתחתי את הבלוג הראשון בכיתה ח' ועכשיו אני מתחילה י"ב מדובר ברומן של שלוש וחצי ארבע שנים.. זה המון. זה המון המוני המון.

ישראבלוג הוא סוג-של התמכרות, הוא סוג-של צורך, מבחינתי.

כותבת או לא כותבת סוגרת או לא סוגרת אני כאן, כי לא רק אני כאן - חיים של הרבה אחרים חשובים לי כאן.

תמיד הייתי אומרת דיי, נמאס לי, אני סוגרת, ברגע שיותר מידי אנשים קראו לי בבלוג

עכשיו למדתי לכתוב-לא לכתוב. להגיד אבל לא להגיד כלום

שזה קשה, זה לא כייף זה לא מרוקן אבל זה משהו, זה מכסה את הצורך שלי לכתוב - משהו -.

*חוץ מיומן..רשת, אני כותבת יומנים במחברת, סה"כ עד היום מלאתי חמישה. חמישה יומנים.

בכל מקרה זהו, אני לא יכולה להגיד שאני אוהבת את ישראבלוג

או שטוב לי בישראבלוג

אבל אני כן קשורה, ככה או אחרת, לאתר הזה, לפונצקיות שהוא ממלא מבחינתי.

מזל טוב בייבי.

"אל תעזבי אל תעזבי אל תעזבי אל תעזבי אני צריך"

לא יודעת למה כתבתי את הכותרת הזאת כאן, התמונה בכלל למטה.

ימים טובים עוברים על אגף האגו אצלי, יפים קצת פחות טובים על מסוף המוסר וכאלה.

הוא מרגיש את זה

ואני מצטערת

ורוצה לחבק אותו

להבטיח שאני בסדר

שאנחנו בסדר

כלום לא קרה זה בראש שלו

אז מה אם שיניתי שם

אז מה אם לא באתי

זה הכל בראש שלו

אני עדיין חושבת מדברת מתכננת מבטיחה לא למקומות הנכונים

כלומר, אני לא יודעת מה נכון או לא נכון מבחינתי..אני באמת לא יודעת

אחרים יודעים.

מה? נועה? מצנזרת? זיייייייייייייייייייייייייייייייייייין

תמיד רציתי להיות כמו כל המגניבים שמנקדים הכל. ביי.

אני מרגישה צורך לכתוב.

להגיד שלא ממש בסדר

ושאני ממש מרגישה רע בשבילו

כי אני רעה וכלבה והייתי צריכה לדעת שזה יקרה

כלומר, ידעתי שזה יקרה

אבל בכלזאת השלתי.

ואני יודעת שזה על סף להיגמר כי כבר כלום לא מפתיע אותי כי כבר כלום לא מרגש אותי

כי אני נמנעת ומתחמקת ומשקרת ומסובבת.

לפעמים

חולמת על

ללכת

סתם

ברחוב

ולא להסתכל

אחורה

להחזיק יד

להיות מרוצה

לנשום

ממש

עמוק

לדלג מעל

קליפות

של כלב

לפעמים

רוצה

לשמוע שיר

ברדיו

סתם לשמוע

סתם שיר

אל תעזבי אותי

מה אני לא עוזבת

מהתנוחה הזאת

אוקי

vs

יאללה בוא

רגע

בואי נשאר ככה עוד כמה דקות

אוקי

פצעים ונשיקות

כל השקרים

וכל השתיקות

אני עוזב אני עוזב היום

לה לה לה לה לה לה לה

הכל כל כל כל כל כלכ לכ לכ כל כל כל כלכ כלכ לכ כלכ כלכ ל כל כל כל כל בסדר.

כל נפלא פלא פלא פלא פלאפלאפלאפאל פאלא פלא פלא פאלפ פלא פלאא.

הכל ממש סופר דופר יופי טופי דבש.

סתם הורמונים, אז אני מרגישה שהכל הולך להתפרק ובכלל עדיף לי לישון את מחר. או את השיחה הזאת.

ואני עדיין שונאת את אופק.

אני שונאת לחשוב על הדברים שהוא מתעסק איתם ועוד יותר שונאת לדאוג לו בגלל זה

אני שונאת את הפרצוף הדבילי הזה שנתקע שם באמצע ועוד יותר שונאת את מה שהגיע לפניו

אני שונאת את התקופה האחרונה ועוד יותר שונאת להזכר במה שנאמר קצת לפני ולהבין שהכל היה שקרים

שקרים על שקרים על שקרים, שכמו טיפשה האמנתי להם. אני לא מאמינה שרציתי, אני פשוט טיפשה.

אני שונאת כשהוא מוציא אותי טיפשה, חחחחח :).

אני מוצאת את עצמי חושבת יותר על 1 2 3 4 5 כשאני אמורה לחשוב על מספר אחר בכלל. שזה מוזר, כי כשאני חושבת על המספר הנכון (מה נכון?) זה כן מביא אותי ל..פרצוף שאמור להיות לי, אבל אני עדיין חושבת על המספרים האחרים כשהם בכלל מעקמים לי את הפרצוף לגמרי.

[למה מה קרה?]

First of all must go
Your scent upon my pillow
And then I'll say goodbye
To your whispers in my dreams
And then our lips will part
In my mind and in my heart
Caus your kiss
Went deeper than my skin

Piece by piece
Is how I'll let go of you
Kiss by kiss
Will leave my mind one at a time
One at a time

First of all must fly
My dreams of you and I
There's no point in holding on to those
And then our ties will break
For your and my own sake
Just remember
This is what you chose

Piece by piece
Is how I'll let go of you
Kiss by kiss
Will leave my mind one at a time
One at a time

I'll shed like skin
Our memories of lazy days
And fade away the shadow of your face

Piece by piece
Is how I'll let go of you
Kiss by kiss
Will leave my mind one at a time
One at a time
One at a time
One at a time

אין שומדבר בעולם שאני יותר אוהבת מאשר לבכות ושהצד השני יצחק.

בסבתא שלי.

ממש נפגעתי ממנו היום, ממש. אני חושבת שזה מהזה הזמן להתחיל לאהוב את הבייבי.

אם אני חייבת לומר את האמת, רק את האמת ושום דבר אחר מלבד האמת

אגיד שאני מבולבלת, לא ממוקדת, לא החלטית, לא ברורה..

אם אני יכולה לייפות את האמת, רק קצת וממש בקטנה כזה,

אגיד שהכל פסדר סה"כ, פחות או יותר טוב לי איפה שאני ואני כמעט ולא חושבת על מקומות אחרים

אם תשאלו מה שלומי סביר להניח

שאגיד שהכל נפלא

זה לא רק מה שלא קרה יום שלישי, זה גם לא מה שהגיע ביום רביעי, זה בכללי. כללי כללי כללי.

כלכך הרבה שירים שבא לי לצעוק לאנשים בפרצוף

אבל אין לי סיבה, זאת אשמתי.

אני נורא עייפה.

הפשוש אמר שלא צריך להיות איכפת לי בכלל

כי מיזה כבר

אבל כן איכפת לי

כלכך איכפת לי

וזה כלכך פתטי כי לו אני לא מזיזה

אבל לי כן איכפת

ומהזה לא רציתי שזה יהיה ככה ומהזה לא רציתי שפתאוםתהיה לו מישהי

ואזמה אם יש לי ...איך שלא קוראים לזה.. זה לא קשור.

מהזה לא רציתי לצאת דפוקה.

הוא סתם ג'ינג'י, לא צריך להיות איכפת לי.

"רדי לי מהרגל יא בת זונה"

לפני שהסכמתי לסדר את החדר.

כשקראתי התחלתי לבכות. עם דמעות ונזלת וחירחורים והכל.

בכיתי והצטערתי והתכוונתי ומהזה כבר היה?

טוב. חח.

יש את היד הזאת שיושבת במקום הכי נכון בשניה הכי מתאימה

ויש את האושר הזה שאתם יודעים שהוא יעלם וזה קצת מפחיד

אני לא רוצה שזה יהיה מה שימנע ממני להיות מאושרת(הפחד)

הוא אומר/ת:

הוא אומר/ת:

הוא אמר את זה בקול רם ורעדתי מבפנים ואז גיליתי שאני לא מפחדת אני מתרגשת

ושמחתי מהמעמד מהסיטואציה מהמקום שלי כרגע בעולם.

יש לי חדר מלא אהבה, מלא רק באהבה.

אנשים מוזמנים.

יש לי פראנויות אני לא מצליחה לישון.

לא מתתי

המשכתי להיות

גם המשכתי להיות אני

עם הרצונות הרגילים

והצרכים המוזרים

המשכתי לנשום רגיל

ולחיות במקום שלי

שום .. קופסאות

שום קטעים מסריחים

המשכתי

אפילו ששיניתי

העולם לא התהפך ואני עדיין עומדת צוחק

וזה דיי מוזר ומפתיע

כי בד"כ אני מחפשת את הקיר הכי קרוב.

יש אנשים ויש אנשים.