החברים של רועי (ורועי)

נתחיל בכך שיש לי המון מה לומר (בהתחשב בעובדה שלא כתבתי פה איזה שנה, ובכלל שכחתי שיש לי בלוג עתיר בקוראים מושבעים) ובכל זאת אין לי שום דבר להגיד. אפשר להגיד בנימה פסימית זו שלמדתי הרבה מהחיים צעיר ככל שאני אהיה.

ובכן, קראתי עכשיו מספר פוסטים שכתבתי בזמנו, והעליתי בי המון זכרונות ורגשות. כמו כן הרגשתי שכתבתי כמו ילד מפגר (וסביר להניח שבעוד שנה, כשאני אחליט שוב לכתוב פוסט מיושן כזה אני אחשוב שסגנון הכתיבה שלי טעון שיפור. אבל זה צרות של ילדים מפגרים. אם אני באמת רוצה להתקדם עם הפוסט, אז נתחיל בעובדות.

''עברה שנה, כמעט שנה עד לפוסט הפתאומי...המטאורי הזה שאין כדוגמתו''

אני לא בטוח לגבי המילה האחרונה, אבל בכל מקרה זהו ציטוטון מפונדק הרוחות ששיניתי לטובת הפוסט. פונדק הרוחות זה משהו קטן שהכניס לי הרבה מעש לחיים וקצת שינה לי את השגרה (לטובה), אבל זה סיפור של ההווה, ויש לי, כביכול, הרבה עבר להשלים (בהרבה מובנים).

מכיוון שאני מרגיש עכשיו פתוח לגמרי ואין לי בעיה נכון לעכשיו לכתוב מה שבא לי, אז נשפוך הכל. עברה שנה, עברתי בגרות בלשון, טסתי למשפחה בארה''ב בחופש הגדול, היינו בלייק ג'ורג', חזרתי לעוד שנת לימודים בליד''ה, הספקתי להכיר את כל החדשים שהצטרפו, הייתה שביתת מורים של חודשיים, התחלתי ללמוד נהיגה, הצטרפתי לקבוצת כדורסל בגבעת זאב מהבטלה שרדפה אותי במשך השביתה, השביתה הסתיימה וחזרנו לשגרת הלימודים, אני מתקשה בפיזיקה, ובהרבה דברים אחרים, הגעגועים למשפחה רק גוברים, היסוסים מתחילים לבעבע מתחת לפני השטח בנוגע לחזרה לארה''ב, התנדבתי למחזה בבית הספר בתור סאונדמן [פונדק הרוחות], שם הכרתי ובעצם נפתחתי לראשונה אל שכבת השמיניסטים, נהניתי מכל רגע והרגשתי שאני סוף סוף עושה משהו. היינו בטיול שנתי לצפון, לפני כה ימים הייתה מסיבת פורים בבית ספר, התחפשתי לישו, אתמול היה משתה פורים בבית ספר, שזה בעצם כשהשמיניסטים עושים מהפך לכיתות והכל יוצא נורא יפה. בינתיים אני כבר חודש כמעט בקושי בגבעת זאב, אני המון אצל סבתא בודי, שכרגע נמצאת בבית החולים הדסה ונאבקת על חייה. אני לא יודע עד כמה ההגדרה ''נאבקת'' נכונה, אבל אלו עשויים להיות הימים האחרונים שלה, ואני מרגיש שבא לי להתפוצץ ולא יודע מה לעשות. שלא לדבר על איך שאני שונא את עצמי על זה שאני לא בוכה כל שניה ושניה שאפשר, האמת היא, שלא בכיתי בכלל עדיין. אני מרגיש זר לעצמי, לפעמים קצת מתעב את עצמי, וזה לא שאני לא עצוב, אני פשוט לא קולט/מעכל/מבין את חומרת המצב וכנראה שאני לא אבין לעוד זמן מה.

אז נכון שהפוסט הזה הוא קצת פסימי ומדכא, אני מרגיש שאני קצת משדר את זה, אבל אני מניח שיש כרגע על מה.

אני לא יודע מה לעשות...ושוב: אני לא יודע מה לעשות.

אני כרגע בסלון של הבית של סבתא שלי, עם המחשב הנייד של דוד שלי, שישן כרגע, כותב כמו ילד מפגר במקום לבכות. אני אפילו לא בטוח שאני רוצה לבקר אותה, זה יהרוג אותי מבפנים לאט לאט, ו..

אני מרגיש שבא לי למות שהייתי במסיבת פורים במקום להיות עם סבתא שלי,

אני מרגיש שבא לי למות שעשיתי כל דבר שהוא לא לבקר אותה.

ובא לי להיות קצת יותר שמח,

בא לי סיבה,

בא לי שסבתא שלי תחלים כנגד כל הסיכויים.

ומה הלאה? מבחן במתמטיקה יום ג'?

מה שחסר לי, להיכשל גם בזה.

חוץ מכל זה אני כבר כמה זמן לא מדבר עם אברי, והסיבה לכך לא חד משמעית אבל מורכבת ממכלול של דברים.

אני מניח שנכון לעכשיו אנחנו קצת שונים זה מזה בגישות שלנו לכל מיני דברים. מעניין אם יצא לו לקרוא את זה..לא אכפת לי.

מעניין אם יצא למישהו בכלל לקרוא את זה..אני לא חושב שהיה לי ביקור בשנה האחרונה (ובצדק), ואף אחד לא היה מתאר לעצמו שהייתי כותב כרגע...

אז למרות שכתבתי בסה''כ ברפרוף, אני מתאר לעצמי שהפוסט הזה הכי ארוך שכתבתי עד היום. והאמת שעוד לא הגעתי לקצה הקרחון, ויש עוד הרבה, אבל אין לי כח לכתוב עוד, זה קצת מעיק.

בכל אופן, כפי שעשיתי בפוסט קודם, אני ארשום לקחים, רק שכרגע יש לי לקח אחד שהוא ממש לא קשור למה שכתבתי, אבל הוא מאוד קשור לגישה שלי לחיים כרגע:

איש יותר חכם ממני אמר בזמנו: "העולם כולו הוא במה.." ואת השאר אתם מכירים..בכל אופן, מדי פעם אני מבין את גדולתו של המשפט הזה.

אז תודה למי שהקדיש מזמנו לקרוא, ותודה גם למי שלא קרא.

רועי