זה משונה, עכשיו. כבר לא ביצפר. כבר לא אשדוד. כבר לא חניכה. כבר לא... כל מה שהכרתי.

גרה במקום משונה עם עליות וירידות ויקב ומדרחוב, ישנה עם עוד 4 אנשים בחדר וערימה של כלים לא שטופים במטבח, מקום שאותו אני אמורה להפוך לבית שלי.

אחראית על קן שפגשתי לראשונה לפני 3 שבועות, מקלט של חדר ושירותים, 30 ילדים כמעט בגילי שאני כל כך רוצה, ובמקביל כל כך פוחדת, להדריך.

היו תקופות, שהחיים שלי התנהלו סביב האינטרנט. באחת מהתקופות האלה פתחתי את הבלוג הזה.

עכשיו אני בקושי כותבת בו, ואנשים שאיתי אומרים לי למחוק את הבלוג, כי הוא כבר לא רלוונטי, כי זה לא נכון לחשוף דברים בצורה כזאת, כי זה לא אחראי כלפי חניכים, או חניכים לשעבר, שיקראו בו.

את רוב החיים שלי אני עוברת במציאות, ולא כאן.

אבל אני עדיין אוהבת לכתוב, גם כאן, וגם לעצמי, וגם לגרעין, ומה שכתבתי עד עכשיו היה ויישאר חלק ממני, ואני לא מסוגלת למחוק.

ומי שהכיר אותי רק עכשיו, ויגיע לכאן איכשהו, ויקרא את מה שכתבתי פעם [אני לא ממליצה- את השיגעון שלי עדיף להכיר לאט ובצורה מבוקרת... P: ] צריך לדעת שעכשיו אני בנאדם אחר, לא מנותקת מכל מה שעברתי כאן, אבל מלאה בהמון חוויות אחרות ששינו אותי.

אז מה לגבי השנה הבאה עליי לטובה, אני מקווה?

לא יודעת, אני בעיקר עדיין מבולבלת. מנסה לעשות סדר בראש. אני אלך לסדר את החדר, אולי זה יעזור.

שנה טובה,

קרן.