ממש עכשיו ישבתי לאכול. על שולחן המטבח היה פרוש העיתון בדיוק על הטור של דנה ספקטור. התחלתי לקרוא. זה עדיף מאשר "להתרכז" בשידור חוזר של תוכנית בישול שהתנגנה ברקע.
ואותה דנה ספקטור, אשה שאני מחבבת-לא מחבבת (פשוט כי היא כל כך קיצונית שזה מרתק, אך לא אוכל להסתדר איתה במציאות לעולם), כותבת על יחסיה עם בעלה. על כך ששניהם מאוכזבים ממנה שהיא מוכנה "לסגור את הבאסטה" אחרי כל השנים. וככל שמעמיקים בעניין, היא מרבה לספר שהזיכרון שלה קצר. שהיא לא זוכרת למה היא אוהבת אותו. שהיא זוכרת רק רגעים מכוננים שחוו כמו לידת הבת, החתונה, ירח הדבש. אבל מה עם כל אלפי הימים השיגרתיים שהעבירו ביחד? את זה היא לא זוכרת ועל כן מרגישה אשמה ואף חריגה.
אז לא סיימתי לקרוא את הטור. קטעתי את דנה ספקטור באמצע! יש לי ביצים. הרגשתי הזדהות מסויימת איתה, בתור אחת שחוותה קשרים ארוכים ויודעת כמה שיגרה באמת מסוגלת להשכיח ממך את הסיבה בגללה אתה עוד שם. בקשר הזה. למה אתה ממשיך לבחור להיות בקשר הזה בכל רגע נתוו.
אז נכון להיום יש לי את ע. כבר היה לי ע. בעבר (AKA "הטירון" בבלוג זה). אז הבייב שלי הוא בהחלט לא הע. הראשון, אבל אני מרגישה שהוא האחרון.
הכרנו בעבודה. אני זוכרת את המבט שלו כשהוא היה מסתכל עלי. זה מה שמשך אותי. העיניים האלה. מעבר לזה לא ידעתי עליו דבר. ז"א, ידעתי שהוא ביישן כי כמה בנאדם יכול להסתכל ולא לעשות כלום?!
אני רואה אותנו היום, קרוב לחצי שנה ביחד ולא משנה אם טוב או רע (והרע חולף מהר איתו כי אני לא יכולה להשאר אדישה לליטופים שלו) תמיד נח לי. גם בלי שאמר את זה, אני יודעת שהוא רוצה שאהיה אני כל הזמן. הוא אפילו אוהב לשמוע אותי שרה.
ואלה הזיכרונות שלי- נסיעה ספונטנית לכינרת.
דייט שני שהוא מעין ראשון כי הוא ה-רשמי ובו נגנב לי הפלאפון החדש, אבל הוא שומר על קור רוח ומרגיע אותי. באופן משונה זה עבד. לא התרגשתי מהמכשיר. לא ברור אם רציתי בעצמי לשמור על קור רוח כדי לעשות רושם טוב או שפשוט הרגשתי שכל כך טוב לי, אז האבל על הפלאפון התגמד לעומת זה.
כל נסיעה באוטו שמתחילה ומסתיימת בלהחזיק ידיים. גם אם זה הרבה פעמים לא נח לי.
בעבודה כששותים את הקפה של הבוקר ביחד.
שרצנו החוצה כשהיה הגשם הראשון והתחבקנו והכל היה כל כך נכון ורגוע.
כשמישהו מאיתנו מרגיש לא טוב והשני באבל על זה עד שהמצב משתפר.
ואני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל היריעה קצרה מלהכיל. מה גם שאני מצפה לאגור עוד הרבה זיכרונות, ופיתקית צהובה שעליה אני עורכת TO DO LISTS בד"כ לא תספיק גם היא.
רק שלא אשכח...
מאי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
