וואו. שנים.
הגעתי למסקנה שזה אף פעם לא יהיה כמו פעם. אי אפשר להעביר את הזמן לאחור ובטח שאי אפשר לשחזר ולחיות כמו אז.
יש דברים שהיו שמעולם לא יחזרו, ועד כמה שננסה להעתיק את התקופה ההיא ולהדביק אותה על התקופה של היום, לא נצליח.
מה שהיה אז, היה. שכיום אלה רק זכרונות ונוסטלגיות.
חלקם זכרונות יפים, וחלקם קצת פחות.
איך אני מתגעגעת.
אני מתגעגעת לאלונית. לימים בהם לא היה לנו חיים ונהגנו לשבת כל לילה בתוך האלונית או בסמוך לה ו'לבקר' את שי שעבד שם. [לא באמת באנו בשביל שי, פשוט לא היה לנו משהו יותר טוב לעשות].
אני מתגעגעת לימים החסרי תכלית אצל ענר. כמעט כל יום, אני ולירון היינו באות אליו. היינו פותחים נרגילה ורואים טלויזיה. סודות, ריכולים ובדיחות. זה מה שהלך שם. והעשן של הנרגילה חנק אותנו והחדר בגלל זה היה מסריח אבל נהננו כל כך.
אני מתגעגעת לימים שהיינו נוסעים בחבורה גדולה לת"א. ככה, מדי שבוע היינו נוסעים כל החברים בקבוצות ענקיות לת"א ועושים שטויות. כל כך מתגעגעת לימים האלה. כיום נוסעים רק בזוגות או בשלישיות ורק למטרת שופינג או פאבים בלילה. אבל פעם, היינו סוחבים את כל החברים מכל האיזור ומסתובבים ברחבי דיזינגוף וצוחקים מכל דבר אפשרי.
אני מתגעגעת לפסטישולץ. שעד כמה שהוא היה מסריח, נהנתי כל כך. לא מהפסטיבל עצמו. נהנתי מהאווירה, החברים, ההרגשה, הכרתי אנשים חדשים, וואו. היה כל כך טוב. התקופה הזו, שתחזור.
אני מתגעגעת לימים באבן יהודה. כ-ל לילה באבן יהודה. חייתי שם, גרתי שם. הרגשתי שאני עם החברים הכי טובים שלי. חברי ילדות. והיום זה ממש לא ככה לצערי, אני באה לשם פעם ב וגם אז זה לא אותו הדבר. זה מרגיש לי שונה. כבר לא כייף לי כמו אז. כבר אין את הקרבה שהייתה, בין היתר גם אנשים השתנו כל כך. וזה פשוט לא כמו פעם.
אני מתגעגעת לפעם הראשונה שהיינו בכינרת עם חברים, [מאז היינו עוד הרבה פעמים נוספות] אני בקושי זוכרת את הפעם הזו. היינו חבורה קטנה משלנו [ענר,סתיו,לירון,דפי,דנית ואני] בתוך חבורה גדולה של עין שריד וכו'. הרגשנו כל כך לא קשורים וכל כך לא היה לנו איכפת. והיה כל כך כייף!
ואני בכלל מתגעגעת לכנרת. אני מתגעגעת לכל פעם שהייתי בכנרת, תמיד היה כייף. תמיד היה מדהים. "כנרת את אהובתי.."
אני מתגעגעת למסיבות יער של טבע הפקות חחח. היה כל כך מוצלח! [ממה שאני זוכרת. חצי מהפעמים הייתי שיכורה מתה], למרות שעשיתי שטויות ולמרות שאני מתחרטת על חצי דברים שעשיתי באחת המסיבות, עדיין, אין על המסיבות האלה. הם הפסיקו לעשות כאלה לצערי בגלל האסון שהיה במסיבה האחרונה.
אני מתגעגעת לימים במגרש באבן יהודה. מדי לילה היינו קונים מלא מלא שתייה והולכים למגרש. היינו משתכרים עד המוות ומתעדים. יש לי אפילו תיקייה במחשב של תמונות שנקראת 'שותים במגרש'. זה פשוט היה ערב שחזר על עצמו כמעט כל יום של תוצאה של שיעמום וחיפוש מה לעשות. תמיד היינו גומרים את הלילות במגרש עם שתייה וגיטרות.
אח, התקופות החסרות חיים. אני מתגעגעת לזה.
אני מתגעגעת לרוק העצמאות האחרון, ולבית של אמא של זיו, שהיה ריק והיינו ישנים שם. בנתניה. אח, זה היה כל כך כייף. בבוקר קמנו ואני ולירון הכנו ארוחת צהריים לכולם, ובלילה השתכרנו.
עשיתי לאיתייקי הרבה תספורות. זה היה מצחיק.
אה כן, אני מתגעגעת גם לאיתיי.
אני מתגעגעת לנופר, שלא ראיתי שנים. שאיתה הכי כייפתי.
אני מתגעגעת ללילות בחופש הגדול בבית של רוזלי עם הסרטים המוזרים שהיה יוצא לנו תמיד לראות. ולסקאי, ולספה שלה ולרוזלי עצמה. שאני בקושי שומעת ממנה.
אני מתגעגעת לתחושה של התאהבות. אני מתגעגעת לתקופה שהיה לי למי להחזיר את האהבה שלי, שהיה לי את מי לאהוב. שהיה לי חבר. אני מתגעגעת להרגשה הטובה הזו של אהבה באוויר. של לחייך חיוך מאוהב.
אני מתגעגעת ללילות הלבנים בחופש הגדול של יא' שכל לילה היינו עם רוסטי ואייל בחוץ איפשהו עד הבוקר.
אני מתגעגעת למשחקי קונטקט והפסיכולוג. שעד כמה שהם נמאסו, תמיד היה כייף לשחק אותם שוב.
אני מתגעגעת ללילות שהיינו שותים בגן הרימון. סתם ככה, בלי שום סיבה. ואני מתגעגעת גם לאותם ערסים שתמיד איכשהו היו מוצאים אותנו ומשתכרים איתנו גם:)
אני מתגעגעת ללינקולן. שכיום אני רואה אותו פעם ב.. פעם אשכרה היינו שם כל יום!!!
איפה הימים ההם.
איפה הם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שלדג מעופף