מהרהוריה של לובשת חצאית

 לפעמים הנאיביות שלי מפתיעה אפילו אותי.

אתמול ביקרתי במשכנה של תנועת המושבים, במטרה לברר אילו מושבים בארץ מקבלים בזרועות פתוחות זוג מעורב כמונו.

שאלתי נענתה בהרמת גבה. "מה זאת אומרת?" תמהה המזכירה הנרגנת. "בכל מושב יש גם דתיים. מי שרוצה, בא לגור".

לקח לי זמן (בתוספת שיחה מביכה עם מושבניקים מביני דבר) להבין שמה שהיא בעצם אמרה היה: "המושבים שלנו חילוניים. לפעמים מצליח להשתרבב למושב בטעות איזה דתי מחמד, אבל הוא יודע שאסור לו להפריע לנו לאיכות החיים".

ובאמת, במושבים שאינם מוגדרים כדתיים קשה למצוא תשתיות תמיכה לאדם דתי שמתכוון לחיות חיים מלאים. אמנם ברוב המושבים ניתן לאתר בית כנסת, אבל בדרך כלל הוא ניצב בדד כשריד ארכיאולוגי מפתיע ושעות התהילה הקצרצרות שלו מתמצות ביום כיפור, אז מגיע לתפילה מושבניק בן 90, ששכח לפני שנים איך קוראים לו (רמז: גיורא), אבל את כיפת ה"קרמבו" הלבנה מהבר מצווה הוא דווקא זוכר.

גיורא זה בהחלט יכול להנעים את התפילה כשאין נפש חיה בבית הכנסת. נשב ביחד על הספסל בחוץ (בית הכנסת סגור תמיד. אין מפתח) והוא יספר לי איך כשהיה "צעיר ושובב" אכל כל שרץ שנקרה בדרכו ושגל על הגורן את כל השאפות מהמתנ"ס, עד שהחליט ש"לא יזיק" להשיג כרטיס כניסה ליציע האחורי בגן עדן. אני, תוך כדי, אתלונן בקול ש"איזה באסה שאין מניין" ובנימוס אתעניין לדעת אם הסרטן צובט אותך בפה כשאתה נוגס בו.

ומילא בית כנסת. על תנועת נוער דתית או מוסדות חינוך דתיים במושב ניתן רק לפנטז (למה, לכם יש פנטזיות אחרות?) או לנסות את כוחכם במושבים הדתיים.

אממה, המושבים הדתיים אנטיפטיים לא פחות. כל מי שדיברתי איתו, והתקשרתי ללא מעט מושבים דתיים, הגיב בזעזוע וחרץ: "זוג מעורב? בשום אופן לא".

לא רוצים? לא צריך! טרקתי את הטלפון בזעם ופיסות טיח נשרו מהקיר. המושבניק הפרטי שלי הביט בי נוגות. "הם לא רוצים אותנו, הא?".

"לא רוצים אותנו?! צווחתי. "גם אנחנו לא רוצים אותם!"

המושבניק הרהר רגע, ואז טען שאי אפשר לזרוק מישהו אחרי שהוא כבר זרק אותך.

נו, באמת, מה הוא מבין. אני ככה זרקתי עשרות דייטים שלא היו מספיק טובים בשבילי ושבלי כל קשר, לא רצו לראות אותי יותר.

אבל נחזור למושבים, הנושא המרתק בתבל.

מושבים דתיים, כשהם לא מחבבים אותך, זה סופי. בשבתות וחגים הכניסה למושב חסומה, מה שסביר להניח יטריף את קרובינו וחברינו החילוניים המבקשים לבקרנו בשבת. שלא לדבר על אמו הפולניה של המושבניק, אשר לא תוכל לנחות עלינו בכל פעם שיצטברו לה עצבים לפרוק, ובכך ייסתם הגולל על סיכויינו הקלושים ממילא לטעום מהירושה.

כשהתייאשנו מהמושבים, ניסינו לבדוק ישובים קהילתיים מעורבים, וכאלה דווקא מצאנו למכביר ... בשטחים.

בשלב הזה הוא נראה קצת מיואש, המושבניק שלי. אני העירונית מבינינו ואין לי התנגדות לגדל ילדים בפרבריה של עיר איכותית בארץ, אבל מי שגדל באיכות חיים פסטורלית במושב, שהחדר הפרטי שלו הוא צימר מפנק ושמתחת לחלונו גועות פרות מסריחות, יתקשה להסתפק בפחות.