איזה בוקר נפלא!
אני לבד בבית, יושבת במיטתי החמימה, נשענת על כריות כזקנה בלה בת 90, שותה שוקו ומכרסמת במבה. תוך כדי כך, אני משבצת בלהט מספרים ב"סודוקו" שלי ומקללת במרץ את האומה היפנית לתולדותיה, על שהביאה לעולם את הסיוטון הממכר הנ"ל.
האם מישהו מכם מכיר דרך מקסימה מזו לפתוח בה את השנה החדשה?
טררר... טררר... טררר... הטלפון מצלצל. על הקו אמי יולדתי בקול של "הרגע תליתי את עצמי על העץ שבחצר. אתם אשמים".
"היי אמא, מה נשמע?" אני עולצת ומשליכה הצידה את הבמבה.
"נורא ואיום!" מקוננת אמי. " השן שלי הורגת אותי, הגב שלי נשבר וכל הגוף שלי כואב מההכנות לחג – "
"אני לא מאמינה!"
"כן, זה באמת בלתי נסבל – "
"לא! לא!" אני מתנערת במיטתי בבהלה. "נפלו לי פירורי במבה לפופיק!"
"הא?"
"במבה!" אני זועקת בהיסטריה. "במבה בפופיק! חכי שניה, אני מביאה חכה לדוג אותם החוצה".
כשאני חוזרת, אמא עדיין על הקו. מפתיע.
"אז מה את מספרת, אמא'לה?"
אמא נאנחת כאילו היתה פולניה אמיתית. "אני בדיוק אומרת שהלכו לי הידיים מהניקיונות, והבישולים עושים לי סחרחורת כך שאני כבר בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים ...".
"איזה יופי! ומה חוץ מזה?"
"השנה אל תקני לי מתנה לחג".
המממ, נפלא ... עוד חתיכת במבה חולצה בשלום מהבור. "נו, באמת, איך אפשר בלי מתנות לחג?"
"לא, אני מתכוונת לזה! זה יקר ומיותר, וממילא אני לא אוהבת מתנות. זה מביך אותי. אפילו חז"ל אמרו ש"שונא מתנות יחיה".
"כן, אבל אוהב מתנות יחיה יותר טוב".
"טוב, טוב, אל תתווכחי איתי. אמרתי בלי מתנות אז בלי".
חמש דקות מאוחר יותר היא מתקשרת שוב. "את זוכרת את העגילים הכסופים שלי, עם האבן הכחולה במרכז?" היא שואלת.
"בטח, היפים האלה. מה איתם?"
"הם כבר נורא ישנים".
"אה – הא".
"וענדתי אותם כבר עשרות פעמים, בכל חג ובכל אירוע משפחתי. אני בטוחה שכל חברים והקרובים שלנו כבר מתלחשים עלי מאחורי הגב שיש לי רק זוג אחד של עגילים".
"המממ ...".
"אבל אני לא רוצה מתנות לחג. שמעת?! שום כלום!"
אז עוד שנה חלפה, והשנה החדשה העומדת בפתח טומנת בחובה הפתעות חדשות ומרגשות לרוב. בתור התחלה מקורית, שכרנו, הנסיך ואני, ג'ונגל במרכז הארץ. אכן, עסקת נדל"ן מוצלחת והגיונית לכל הדעות.
מה עושים עם ג'ונגל, אתם שואלים? ובכן, בורים יקרים, הג'ונגל בא כעסקת חבילה עם הבית המקסים ששכרנו במושב דתי, אליו ניכנס בע"ה בעוד כשבועיים. את הבית מקיף הג'ונגל המדובר, אשר הנסיך מתעקש לכנותו "גינה", אבל אפילו הוא נאלץ להיכנס אליו בלוויית מפה, פנס ומדריכת טיולים אימתנית בשם יבגניה, הנהנית לחנוק את הנחשים הנקרים בדרכה בידיים חשופות.
בנוסף לכל הצרות, הפכתי לפני כשבועיים לזוגתו הרשמית של הגיבן מנוטרדאם.
הנסיך, חתיך בדרך כלל, נקע לפתע את גבו וצימח חטוטרת המשווה לו מראה של גמל. נסיבות אנטי-סקסיות אלו הוציאו מתוכי את הגיישה שלא ידעתי שקיימת בי, וכך בישלתי, הגשתי, ניקיתי, פיניתי, כיביתי עבורו את האור, הדלקתי את הטלוויזיה, הבאתי קולה, החזרתי את הצלחות, רחצתי, כיבסתי, שטפתי, זרקתי את הזבל והאכלתי את כלבת הבית האלילה העונה לשם "פאצ'ה".
או.קיי, אולי הפרזתי מעט בפסקה האחרונה. בכל זאת, פאצ'ה לא נוהגת לענות כשקוראים לה, אלא לנבוח, לכשכש בזנב וללקק את אצבעות הרגליים שלי עד שאני צורחת עליה.
על פאצ'ה בטח אכתוב פוסט נפרד. מגיע לה (ויש גם המון תמונות מדליקות), אם כי בקצב בו נכתבים הפוסטים בבלוג העבש הזה, נראה שפאצ'קולית בת ה - 9 חודשים תזכה לפוסט אודותיה רק במלאת חמש שנים להיווסדה ...
חוץ מלא לכתוב פוסטים, אני גאה לספר שלא עשיתי עוד הרבה דברים בזמן האחרון. לא החזרתי טלפונים לחברים יקרים, לא נפגשתי עם אלעד למסע התעללות נוסף במוכרות לימונענע ב"עזריאלי" ולא השבתי לאס.אם.אס המודאג של ערפדייטית, אשר התעניין האם כבר מתתי ומדוע אין מודעת אבל בעיתון.
ערפדייטית, איים סורי. פליז פורגיב מי!
אבל אל תראו אותי ככה, החיים שלי מגוונים ומרתקים. אתמול בערב, למשל, ביליתי בטירוף במסיבה של פיזיקאים. האין זה נשמע מלהיב עד אימה?!
לכל פיזיקאי שהוזמן למסיבה פרועה זו (אכלנו, שתינו, דיברנו – פלא שהמשטרה לא הגיעה ועצרה את כולנו בעוון השתוללות יתר) התלוותה פמיניסטית עצבנית המשמשת בחיי היומיום כבת זוגו ועושה כמיטב יכולתה למרר את חייו, וכך, בדקות הראשונות של המפגש, כבר הוזמנתי לכנס חגיגי בנושא "העצמת נשים", להרצאה על "נשים מנהיגות" ולקבוצת תמיכה של "פמיניסטיות רדיקליות שמחזיקות בבית פיזיקאי רופס".
כמובן שנרשמתי לכל האירועים משובבי הנפש אליהם הוזמנתי, וסחבתי הביתה מלאי ספרי מופת בנושא "כיצד תאמללי את הגבר שלך והוא יאמר לך תודה".
כל המעוניינת בחומר הסתה מהסוג הנ"ל, מוזמנת לפנות אליי במייל, גם אם בן זוגה אינו פיזיקאי, ובמיוחד אם עדיין אין לה בן זוג. כידוע, עדיף להקדים תרופה למכה ... J
ובברכת שנה טובה ומתוקה ננוחם!
נטע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
