מהרהוריה של לובשת חצאית

יום קשה, אנשים. יום קשה.

על הח"מ נגזרה המשימה הקשה מכולן: לארוז את הדירה לקראת המעבר למושב.

הזמן שנותר: 24 שעות.

כוח העבודה: אני.

תפקידו של הנסיך בכוח: לארוז את הספרים שלו, להסתלק לאיזה חור כדי ללמוד למבחן חשוב ולהותיר אותי בודדה, מסכנה, עלובה וכלל לא מתבוססת ברחמים עצמיים.

כדי להרגיש חרוצה ופעלתנית, הכנתי שעון מעורר ל – 6:00 לפנות בוקר. לשמחתי, עמדתי בציפיות והתעוררתי זמן קצר לאחר מכן, בדיוק לחדשות של "בחצי היום".

בכוחות נפש אדירים וראויים להערצה, זחלתי מהמיטה בקצב של 100 מילימטר לשעה והצלחתי להגיע לקופסת גפרורים ולהתקין לעצמי גפרור בכל עין. יופי – טופי. עכשיו אפשר להתחיל לעבוד.

בדרכי חזרה מהשירותים נתקלתי במקרר ובעיתון הבוקר. האמת, צודקים, בלתי אפשרי לארוז דירה כשהבטן שלך מזמרת את "שדות של אירוסים" בביצוע יהודה סעדו, וכשאין לך שמץ של ידיעה אודות מצבו העדכני של מדד הדאו-ג'ונס. לא נותרה לי ברירה: קודם אוכל ועיתון – אח"כ לארוז.

במקרר, כרגיל, היו כל אבות המזון: צנצנת חרדל צרפתי ויופלה בטעם ליצ'י חרמן. הופס, הנה יופלה נוסף מתחבא לו ... "אפרסמון מסטול", איזה כיף לי :-).

שעה התלבטתי בין החרמן למסטול עד שמצאתי בארון שקית פסטה (ושני ג'וקים מתים). בשמחה ובששון מילאתי סיר במים והדלקתי את הגז. אח"כ הלכתי לקרוא עיתון במיטה.

המממ ... קשה לארוז דירה לבד. עוד יותר קשה לארוז דירה אפופת עשן לבד.

"שוב ניסית להתאבד?" תהתה אחותי בטלפון.

"דווקא ניסיתי לבשל" יבבתי.

אחותי הביעה את דעתה ש"לבשל" זו מילה קצת גדולה לתיאור הרתחת מים על הגז. בתגובה טרקתי לה את הטלפון.

עכשיו אני ניגשת לארוז. החזיקו לי אצבעות, המשימה אמורה להסתיים עד הלילה (יה, רייט). עדכונים חמים מהשטח ויללות עצבניות יגיעו בע"ה בהמשך היום, אם לא יחרימו לי את המחשב ...

בינתיים, לשיפור המצברוח, סגולה בדוקה להיות בשמחה: