בשעה טובה ומוצלחת עברנו, הנסיך, פאצ'ה ואני, לביתנו החדש והחיים נראים ורודים מתמיד.
אממה, אליה וקוץ בה. או ליתר דיוק, חמישה קוצים, עמוק עמוק בתחת. משפחת חתולים כעורה במיוחד החליטה להתקרצץ אלינו והתנחלה בביתנו כאילו שכרה אותו בעצמה. או.קיי, אז הם היו שם קודם, מאז עלייתם ארצה לפני חמישים שנה, אבל למה להיות קטנוניים?
משפחת הקרציות כוללת את אמא חתולה (כיעור גדול, שמן ובעל ביטחון עצמי מעורר אימה) ואת ארבעת גוריה המגעילולים: אחד שחור, שני לבן, שלישי ג'ינג'י ורביעי חייזר. השתרללה כהוגן, החתולה הזאת ועכשיו היא מחפשת אבות מאמצים לגוריה העקומים.
ואלוהים אדירים, איך הם מתקרצצים! כמו עלוקות מורעבות הם נכנסים לביתנו החדש, דרך כל חלון, מרפסת או דלת שנפתחת לרגע! אין ספק שעל יצורים כאלה בדיוק כתב המשורר הלאומי, רמי פורטיס, את הפואמה הידועה "חתול מפלצת".
ופאצ'ה? הכלבה המופלאה שלי, שבימים כתיקונם גוברת בלי למצמץ על כלבות מיתולוגיות כדוגמת לאסי ועזית הכלבה הצנחנית, מגלה את צדדיה הפחות מופלאים, ורועדת כעלה נידף בכל פעם שחתול כיעור מתקרב אליה.
אז נכון שלפני כמה חודשים התנפלה עליה חתולה מופרעת שרצתה לגנוב לה את האוכל, שרטה את פניה של הפאצ'פצ'ה הקטנה שלי, תלשה את פרוותה הרכה והיכתה בה עד זוב דם וזעזוע מוח, אבל תגידו אתם, תקרית פעוטה שכזאת מצדיקה בריחה היסטרית מהאיזור כשריח של חתול עולה באויר?
חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי דלי מספיק גדול שיכיל את כל משפחת החתולים. הנסיך טען שאני פסיכופטית, אך שכח לציין שזו הסיבה האמיתית לכך שהוא נמשך אליי בטירוף.
חוץ מהחתולים, יש לשכן שלנו כלבה ענקית בשם "זעם" שהתחביב החדש שלה הוא לאנוס את פאצ'ה שלנו. החלק הביזארי בכל העניין הוא שנראה שפאצ'ה נהנית מאד מכל העניין, ורק בעלת הכלבה נראית אומללה במיוחד כשהיא מנסה נואשות להדוף את זעם מעל פאצ'ה, ומתחננת אליה בקול חלוש: "זעם, זה לא יפה, פאצ'ה היא אורחת שלנו, זעם, נו, די..."
פוסט קצר הפעם, למרות שיש עוד הרבה קיטורים בקנה וגידופים בצריח. לצערי אין לי עדיין אינטרנט בדירה ואת הפוסט הזה כתבתי בשנור של כמה דקות מאזרחים אומללים בעלי אינטרנט, שהצמדתי להם אקדח לרקה.
בינתיים, נשיקות, חברים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
